“וגר אריה עם נשר וישראלי עם סורי ירבץ”?1

בשבועות האחרונים אופפת את התקשורת הישראלית בכלל והעם היושב בציון בפרט אווירת “טרום-השלום” הידועה לכולנו. קולות השלום נשמעים לא מקמפ-דייויד במרילנד ארצות הברית,2 אלא דווקא מאנקרה – עיר הבירה התורכית. השאלה העומדת על הפרק מן הצד הישראלי-פוליטי היא כמובן שאלת העיתוי. למה דווקא עכשיו? – הפרשנים נזהרים ואומרים חקירה משטרתית נוספת; מה בוער לאהוד אולמרט? – על-פי אמצעי התקשורת, ככל הנראה הכיס. את אותה השאלה, אגב, אפשר לשאול גם מן הצד הסורי – רצח רפיק אל-חרירי והתנקשויות רבות בבכירים לבנונים אחרים. אולם, לא זה עצם העניין. אנחנו רוצים לדעת האם הכוונות רציניות, האם יש דברים בגו ומה המחיר שנצטרך לשלם עבור הזכות לנגב חומוס בדמשק. ובכן, בשורות הבאות אנסה להציג כיווני חשיבה על התהיות שהוזכרו לעיל. תשובות יכולים לתת רק נביאים, והנבואה כידוע נתנה לשוטים.

ראשית, כמעט מאז הקמתה השתייכה סוריה לקבוצת המדינות הקיצוניות באזורנו. למעט מאורע חולף ושנוי במחלוקת בן שלושה חודשים, בדמות מנהיג אשר ענה לשם חֻסְני אל-זַעִים והכריז על רצונו להגיע להסכם שלום עם ישראל, עברו עשרות שנים עד שעמד שליט סורי וניהל מגעים להסכם עם ישראל. סוריה של שנות החמישים, הששים והשבעים של המאה העשרים חתרה (ובמידה מסוימת עדיין חותרת) לעימות עם ישראל. לעיתים היא הייתה זו אשר דחפה את העולם הערבי בכלל ומצרים בפרט (גם זו של גמאל עבד אל-נאצר) לצאת למלחמה “באויב הציוני”. מיד עם עלייתו לשלטון ובעיקר לאחר המפלה באוקטובר 1973 היה זה הנשיא חאפט’ אל-אסד, שהחליט לפתוח במרוץ חימוש אדיר ממדים ועתיר מזומנים, כדי להתחרות בעליונות האווירית של ישראל במזרח-התיכון.3 אסד האב החליט ללכת בניגוד לזרם המזרח-תיכוני הערבי ולתמוך בצד האיראני במהלך מלחמת איראן-עראק (1988-1980) וגם לכרות עמה ברית. לבסוף, בערוב ימיו הוא ראה ואף השתמש בארגון החזבאללה כנשק אסטרטגי מול ישראל.

שנית, כמדינה השייכת לזרם הקיצוני במזרח-התיכון, סוריה של בַּשָאר אל-אסד, כאיראן, הייתה מוכנה לקשור את גורלה עם צפון-קוריאה. הציר פיונגיאנג-טהרן-דמשק הפך להיות ציר הרשע בעיני האמריקנים, דבר אשר לא הוסיף ליוקרה של אסד הבן ולניסיונות שלו להגיע לשלום עם ישראל. וושינגטון של ממשל ג’ורג’ ו. בוש התנערה מקריאות השלום של דמשק, ותהתה על מהות הקשר בין הבירה הסורית ובירה הצפון-קוריאנית. ברם, ב-6 בספטמבר 2006 התחוור לעולם כולו כי כור גרעיני נבנה מתחת לאפו, בחסות פיונגיאנג, וניסיון לשנות מהותית את המאזן האסטרטגי במזרח-התיכון נמנע ברגע האחרון. אסד הבן ניסה לעשות מה שאביו ויתר עליו במשך שנים (וגם ידע למה), אך ספג השפלה (על-פי פרסומים זרים) מידי אלה שהנשק הגרעיני היה אמור להיות מופנה אליהם.

על כן, אפשרי הוא שחולשת משטרו, הפגיעה החוזרת ונשנית בכבודו (מטס ישראלי מעל ארמונו ביוני 2006 וחיסולו המסתורי של עִמאד מֻע’ניה בדמשק הן רק חלק מהדוגמאות), חקירת רצח חרירי, הפצצת הכור בדיר אל-זור, המשבר הכלכלי ויותר מכל, הבדידות הדיפלומטית וחוסר ההכרה מצד האמריקנים דחפו את אסד לפתוח מחדש את המגירות ולהסיר את האבק מתכנית השלום עם ישראל. האם הכוונות רציניות? קשה מאוד להגיד שכן, משום שהסורים מוכנים לתת רק נייר ורוצים לקבל הכול. סוריה דורשת מישראל ויתור על כל רמת הגולן וחזרה לקווי ה-4 ביוני 1967, ומחזיקה בעמדת “שלושת הלאווים” שלה: לא לוויתור על הקשרים החזקים עם איראן, לא להוצאת מפקדת החמאס מדמשק ולא לפירוק החזבאללה מנשקו. וכאן עולה התהייה מה ישראל באמת מחפשת במהלך הדיפלומטי הנוכחי מול דמשק. מאז 1974, במשך שלושים וארבע שנים, שורר שקט בגבול הצפוני עם סוריה (נכון, למעט מספר יוצאי-דופן). דמשק, כמו ירושלים, מכבדת את הסכמי הפרדת הכוחות שלאחר מלחמת יום-הכיפורים. אין מלחמה עם סוריה! הגולן פורח תעסוקתית (למעלה מ-5,000 שכירים מועסקים ברמת הגולן), תיירותית (צימרים. גבירותיי ורבותיי צימרים!), כלכלית (בשר בקר 40% מהשוק הישראלי, אגסים 41%, תפוחי-עץ 30%) והתיישבותית (32 ישובים, מושבים וקיבוצים). האם כדאי לוותר על כל זה תמורת נייר, פיתה וחומוס? אתם תגידו.

2 קמפ-דיוויד, אשר  נפתח בשנת 1938, לא נבנה מלכתחילה כמקום מגורים עבור נשיא ארצות הברית. רק ב-1942 הוא הפך למעון המנוחה של הנשיא פרקלין ד. רוזוולט אשר קרא לו שאנגרי-לא (Shangri-La). הנשיא דוויט דיוויד אייזנהאואר העניק למקום את שמו הידוע על-שם נכדו אשר באופן די מפתיע נקרא דוויט דיוויד אייזנהאואר.

3 סוריה השקיעה בראשית שנות השמונים למעלה מחמישים אחוז מתקציב המדינה לתחום הביטחון.