“מה שהיה הוא שיהיה…אין חדש תחת השמש”: השוואה בין מדיניותו המזרח תיכונית של הנשיא קנדי ובין מדיניותו של הנשיא לאובמה – חלק א’

נשיא חדש נכנס אל הבית-הלבן. בניגוד לקודמו הרי שהנשיא הנוכחי נהנה מכריזמטיות, מקורות חיים מרשימים ושאיפה לחולל שינוי משמעותי במעמדה של המעצמה הגדולה בעולם. בדומה לנשיא הדמוקרטי ג’ון פ’ קנדי (1963-1961), שהחזיק במשנה פוליטית שונה לחלוטין מזו של קודמו בתפקיד- דוויט ד. אייזנהאואר הרפובליקני (1961-1953) מבקש עתה גם ברק ח. אובמה לנקוט במדיניות שונה בתכלית מזאת של ג’ורג’ וו. בוש הבן (רפובליקני). בשורות הבאות נבקש לעמוד על קווי הדמיון בין שני הנשיאים, קנדי ואובמה; נבחן את האתגר המזרח-תיכוני כפי שמצטייר בעיניהם; ובמיוחד ננתח את ניסיונותיו של קנדי, על הצלחותיו וכישלונותיו, להשכין שלום באזור תוך ניסיון להפיק לקחים לגבי סיכוייהם לעשות כן גם היום. מוקד ההשוואה ייעשה בעיקר באמצעות מקרה הבוחן של יחסי ארצות הברית-מצרים דאז, ויחסי ארצות הברית-איראן היום.

השאיפה לחולל שינוי במדיניות הפנים והחוץ של ארצות הברית השתקפה בנאומיו, כתביו והצהרותיו לתקשורת של הנשיא קנדי. הוא סבר כי על ארצות הברית, מתוקף היותה המעצמה המובילה בעולם, אחריות לגלות מעורבות ומנהיגות בענייני העולם, ובפרט בענייני המזרח-התיכון. ואולם לדאבונו, ממשל אייזנהאואר נכשל במשימה חשובה זו, כישלון שהוביל לפגיעה קשה במעמדה העולמי בכלל והמזרח-תיכוני בפרט, ולאבדן ההגמוניה לטובת ברית המועצות. קנדי גם מתח ביקורת קשה על דוקטרינת הבריתות האזוריות, משום שלדידו מדיניותו של קודמו ראתה את המזרח-התיכון כעוד “פרובינציה אמריקנית”. הנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה ג’ון פ. דאלס, טען קנדי, לקו בחוסר הבנה של העולם הערבי, והתאמצו לראות את בעיות המזרח-התיכון דרך נקודת המבט האמריקנית ולא דרך נקודת המבט הערבית-מקומית.

ואכן, בתקופת כהונתו של אייזנהאואר היתה ארצות הברית מעורבת בשלל מלחמות ומאבקים אזוריים ברחבי העולם. היא הביאה לסיומה של מלחמת קוריאה, נכנסה למלחמה קרה מול ברית המועצות, הפילה בקנוניה את ממשלת מוצדק באיראן, הפעילה את “דוקטרינת אייזנהאואר” בעקבות משברים בירדן ובסוריה, פלשה ללבנון בשנת 1958, ולבסוף סיבכה עצמה בסכסוך הודו-סין, אשר לימים הביא לכניסת ארצות הברית ל”מלחמת וייטנאם”.

נדבך נוסף ביסודות המדיניות של קנדי בסוגיית המזרח-התיכון היה גישתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. מחד, טען הנשיא קנדי כי על ארצות הברית לשחק תפקיד מרכזי בשמירת היציבות בזירה המזרח-תיכונית אך מאידך טען כי על כתפיה האחריות למצוא פתרון כולל (לא פתרון חלקי או זמני) לסכסוך הערבי-ישראלי ולהביא את הצדדים לידי הסדר. הסדר קבע אשר ימצא פתרון לכלל הבעיות עליהן חלוקים הצדדים ויתבסס “לא על הפסקת אש מזוינת כי אם על כבוד, המתקבל לא מתוך פחד אלא מתוך ידידות אזרחית.”[1]

לצד הביקורת על המדיניות של ממשל אייזנהאואר ביקר קנדי בחריפות את דרך קבלת ההחלטות המסורבלת של הממשל שקדם לו אשר נשענה לטעמו בצורה כמעט מוחלטת על יועצים, פקידים ובירוקרטים. הוא שאף לשבור את המערכת הסבוכה שהקיפה את אייזנהאואר, ולהקים במקומה קבוצה קטנה יותר של עוזרים מוכשרים אשר יקבלו החלטות בפורום מצומצם הרבה יותר מזה של הממשל הקודם. בתוך כך, ולמעשה כהמשך ישיר “לגישה הישירה”, ביקש קנדי לבסס את מדיניותו גם על מגע בין-אישי ולא על ידי קשרים עקיפים של בכירים במחלקת המדינה עם מנהיגים וראשי מדינות אשר יצרו פערים בין הממשל בוושינגטון ובין ממשלות שונות. אמנם היה זה מזכיר המדינה דאלס אשר הגיע למסע מקיף בשנת 1953 אל המזרח-התיכון וגם חיבר דו”ח מעמיק ופרטני על מסעו, אולם ללא ספק היתה זו הגישה החמה ובגובה העיניים של קנדי שגישרה על הפערים והובילה, לפחות בהתחלה, להתקרבות בין ארצות הברית למדינות ערב.

48 שנה אחרי כהונתו של הנשיא קנדי שינן אובמה לבוחריו את הסיסמא “כן אנחנו יכולים”, ומילים אלו הצעידו אותו כל הדרך אל הבית הלבן. כמו קנדי גם אובמה – נשיא צעיר, נואם מוכשר ובעל קסם אישי – חותר בקצר מהיר להביא שינוי לאמריקנים בימים טרופים אלה. משימה לא קלה מונחת לפניו, שכן ארצות הברית סובלת ממשבר כלכלי חמור ובדומה לקנדי גם אובמה יורש משבר תדמיתי קשה של המעצמה הגדולה בעולם, בעיקר בעיני תושבי המזרח-התיכון. על-פניו נראה כי בוש הרס, לכאורה, כל חלקה טובה ביחסי ארצות הברית-מדינות ערב. הוא עשה זאת באמצעות “דיפלומטיה נוסח טקסס” או “דיפלומטיית הקאובוי”, ודרדר את עמדת ההשפעה האמריקנית במזרח-התיכון לשפל המדרגה. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר סיבך הנשיא בוש את ארצות הברית באפגניסטן ובעראק. הוא ניסה לבודד ללא הצלחה את איראן, ובימיו היחסים מול סוריה הגיעו לשיאים חדשים של מתיחות, ובראשם “חוק האחריות הסורית”[2] ודחיקת רגליה של דמשק מלבנון. אולם, לא רק במזרח-התיכון ירדה קרנה של ארצות הברית. ההשפעה האמריקנית ספגה מכות כואבות גם מול צפון-קוריאה, רוסיה של ולדימיר ו. פוטין, ובעיקר בבית, באמריקה הדרומית, מול השליט הבלתי-מעורער של ונצואלה, הוגו צ’אווס.   

למול הגישה הטקסנית והמחוספסת של בוש הביא איתו אובמה גישה ידידותית, קלילה ושוחרת-שלום. הוא דוגל בהידברות עם כל מדינה באשר היא, ומצדד בהידוק היחסים עם מדינות ערב והעולם המוסלמי בכלל. בהקשר זה, בשונה מקודמו, הוא לא יוצר משוואות אוטומטיות של “צירי רשע” וכדומה. אובמה התנגד למלחמה בעראק וטען כי “צדאם לא מציב איום מידי וישיר על ארצות הברית או על שכניו”.[3] במקום “דיפלומטיית חרבות” העדיף אובמה לתת לאו”ם לעשות את העבודה מול הרודן העראקי. ביקורת על ממשל בוש השמיע אובמה גם בסוגיה האיראנית, כאשר לדידו המדיניות האמריקנית הכוחנית נגד טהראן לא תניב את הפירות הרצויים במבחן התוצאה. מאידך, אין זה אומר כי הוא מזלזל בהתחמשות הצבאית של איראן, ואגב כך טען כי “האיום מאיראן הוא אמיתי, והמשימה שלי כנשיא תהיה להעלים את האיום הזה.”[4]

            דעה מגובשת והחלטית יש לאובמה גם בסוגית הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. עוד בטרם נבחר לנשיא הוא צידד במדיניות אמריקנית מאוזנת כלפי הסכסוך ובעד פתרון כולל של שתי מדינות לשני עמים. במהלך הניסיון הראשון והכושל שלו להיבחר לקונגרס בשנת 2000 הוא ביקר את המדיניות של ממשל קלינטון אשר לטעמו תמך יתר על המידה במדיניות הישראלית ולפיכך הצהיר על התנגדותו לכיבוש ולבנייה בהתנחלויות. כמו כן, מעשי-האיבה בין הצדדים תוארו על-ידו “כמעגל אלימות” (cycle of violence) בעוד שרבים מחבריי המפלגה הדמוקרטית ראו בהם “אלימות פלסטינית ותגובה ישראלית” (Palestinian violence and the Israeli response). אובמה קרא לממשל בוש לעשות מאמצים רבים יותר למען השלום וגם תמך ב”יוזמת ג’נבה”, דבר אשר הביא לתמיכת מחנה השלום בו, הן בישראל והן בקרב הציבור האמריקני. יחד עם זאת, הוא גם הצהיר כי “אין להכתיב לישראלים מה הכי-טוב עבורם ועבור האינטרסים הביטחוניים שלהם”, והוסיף “אף ראש ממשלה ישראלי לא צריך להרגיש כמי שנגרר לשולחן המשא-ומתן”.[5]

עד כה שרטטנו בקווים כללים את הירושות שקיבלו קנדי מאייזנהאואר ואובמה מבוש. כמו כן, עמדנו על ההבדלים בין התפיסות המדיניות של קנדי ואובמה הדמוקרטים ובין התפיסות של אייזנהאואר ובוש הרפובליקנים. במאמר הבא ננתח על-פי דוגמאות את יישום קווי המדיניות של קנדי במזרח-התיכון ונשווה אותה לצעדיו הראשונים של אובמה באזור.

ד”ר יהודה בלנגה*

[1] Nevins, The Strategy of Peace, p. 148.

[2] חוק האחריות הסורית עבר בקונגרס האמריקני בדצמבר 2003 ומטרתו להפעיל סנקציות שונות על סוריה, מהיותה מדינה תומכת טרור. 

[3] http://www.fpif.org/fpiftxt/4886

[4] ידיעות אחרונות, ה-29 בפברואר 2008.

[5] שם; http://www.fpif.org/fpiftxt/4886

* ד”ר יהודה בלנגה מלמד במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ביחסי המעצמות הגדולות והמזרח-התיכון. מאמר זה מבוסס על כמה מקורות ביניהם: עפר מזר, בצלו של הספינקס (ירושלים: משרד הביטחון, 2003); Allan Nevins (ed.), The Strategy of Peace (New-York: Popular Library, 1961);