מאבק השפות באלג’יריה – חלק שני

המאבק כיום באלג’יריה איננו על חלוקת הכוח, מדיניות כלכלית או ביטול השבטיות כדי לבנות חברה טובה יותר, אלא מאבק של הגדרת השפה בנושאים אלו. התפקיד של השפה הוא להביא את הפירוש של הסמכות השלטונית במדינה אל נתיניה. המצב הפוליטי כיום במדינה הוא הרבה יותר מאשר אי הסכמה על חלוקת הכוח במדינה. לאחר ביטול הבחירות בשנת 1992, בחירות בה ניצחה התנועה האסלאמיסטית  F.I.S – Front Islamic Salvation (כוחות ההצלה האסלאמיים) ניצחון סוחף, נחלקה אלג’יריה לשני גושים פוליטיים המתחרים זה בזה. מצד אחד, ה-אפ.איי.אס F.I.S – Front Islamic Salvation, כוחות ההצלה האיסלאמים ומצידו השני של המתרס עומדים הממסד השלטוני, ממשלת הגנרלים, האליטה החברתית כלכלית ותנועת האפ.אל.אנ.[1] הפילוג בין שני הצדדים היה כה עמוק, עד כי לא נראה לעין שום סיכוי לפיוס בין המחנות.  כאמור, אחד מביטויי המאבק בין הצדדים הוא המאבק על השפה. הויכוח הוא האם לדבר בשפה הלאומית של הממסד השלטוני קרי- הצרפתית, או האם יש צורך לדבר בשפה הדתית, ערבית או ברברית כפי שדורשת האפ.איי.אס? ניתן לראות מאבק זה כמאבק של איזה צד יקבל את הרשות להשתמש בשפתו של “האחר”, בעוד שהצד השני יעניק את הרשות לשימוש בשפה שלו. שתי הקבוצות, הן הממסד השלטוני והאפ.אל.אנ והן האפ.איי.אס, דחו את שפתו של ה”אחר”.

האוכלוסייה הברברית נטלה חלק נרחב במאבק האלג’ירי לעצמאות. לכן, ציפו הברברים להכרה תרבותית לאחר העצמאות ב-1962. עם זאת, התרבות הברברית, על שפתה ומנהגיה, נתפסה כאיום על אחדות האומה החדשה, שקמה לאחר קבלת העצמאות מצרפת. גם בשנים שלאחר מיסודה של אלג’יריה, לא טיפלה הממשלה בדרישות הברברים במחוז הקאביליא, והבעיה נדחתה עד לראשית שנות השמונים. היריבות בין הברברים והממשלה האלג’ירית התפרצה במה שמכונה, החורף התמאזע’י של 1980. מהומות פרצו כאשר הסופר מולוד מאממרי נאסר על ידי המשטרה המקומית, זאת בשל רצונו להעניק הרצאה בנושא: השירה הקאבילית הקדומה, באוניברסיטת תיזי אוזו, Tizi Ouzou . מאסרו של מאממרי עורר את הזעם הרב, שהצטבר במשך שנים רבות בקרב הברברים בקאביליא. אלו האשימו את הממשלה בדיכוי התרבות של הברברים בשל תהליכי הערביזציה שהיא נוקטת מאז היווסדה של המדינה האלג’ירית. לאור ביטול הרצאתו של מאממרי, הפגינו סטודנטים ברברים בעיר הבירה אלג’יר, ובכל רחבי מחוז הקאביליא, תוך שהם קוראים לחופש הביטוי ולהכרה בשפה ובתרבות הברברית. הפגנות אלו דוכאו בכוח על ידי המשטרה ועשרות סטודנטים נעצרו והושמו במאסר.

בשנת 1992, כאשר הצבא האלג’ירי ביטל את הבחירות הדמוקרטיות בהן ניצחו המפלגות האיסלאמיות הרדיקאליות, החל המאבק האכזרי והאלים של אנשי בשנת 1992 כאשר הקאביליא על הכרה בתנועות הפוליטיות שלהם, בתרבותם האתנית, בחינוך ובשפתם. על-פי מקורות זרים, נהרגו במלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1992, כ-100,000 אזרחים.[2] במהלך תקופת כהונתו של הנשיא ליאמין זרועאל, בין השנים 1999-1992, צעדה ממשלת הגנרלים צעד אחד אחורה וביקשה לחוקק חוק שיהווה אמצעי חשוב לזיהוי לאומי, דבר שהגביר את המאבק וחידד את הפילוג. ב-5 ביולי 1998 נכנס לתוקף חוק ההכללה של השפה הערבית באלג’יריה. הערבית הפכה לשפה היחידה, שהותרה בדיבור וכתיבה במסגרת החיים הציבוריים. כמו כן, נאסר שימוש בשפות הצרפתית או הברברית על פקידי הממשל ובמשרדי הממשלה השונים. ב-25 ביוני 1998, מספר שבועות לפני שחוק ההכללה של השפה הערבית נכנס לתוקף, היה חבל הקאביליא על סף התפוצצות. הירצחו של זמר ברברי מפורסם, לאונס מאתוב, ופציעתן של אשתו ושתי אחיותיו בפיגוע טרור, לא הוסיפה להרגעת הרוחות.[3] רוב הערבים והברברים באלג’יריה מאמינים כי הזמר נרצח על ידי הקבוצה האיסלאמית החמושה, G.I.S..[4] להוסיף הערת שוליים על התנועה] לכן, הכעס של הברברים הופנה במהירות כנגד הגורמים הפוליטיים במדינה ותהליך הערביזציה בו נקטה הממשלה.[5]

את המאבק הברברי כנגד הממשלה ניהלה  תנועת תרבות האמאזיע’, A.C.M – Amazigh Cultural Movement. התנועה פועלת בשני מישורים, פנימי וחיצוני. במישור הפנימי, התנועה נאבקת למען שיקום זהותה של שפת התמאזיע’ת, כמו גם שיקום הלשון והתרבות הברברית באלג’יריה. במישור החיצוני, השכילה התנועה להבין שמאבקם של הברברים צריך להתנהל גם בתקשורת העולמית, בעיקר במערב אירופה. לכן ראתה התנועה לנכון, לייסד שני מוסדות שינהלו את המאבק בתוך אלג’יריה ובמערב אירופה. המוסד הראשון הוא הקונגרס האמאזיע’ העולמי, The World Amazigh Congress, שהוקם בצרפת בשנת 1998, כארגון חוץ ממשלתי בינלאומי. מטרתו היא להגן על הזכויות הלאומיות של הפונדמנטליסטים הברברים.

המוסד השני, הקואליציה לפעילות אלג’ירית עולמית, WAAC – World Algeria Action Coalition, הוקם בתאריך ה-29 לספטמבר 1998, כארגון חוץ ממשלתי בינלאומי. הארגון מהווה מיזוג של מספר תנועות אלג’יריות שמטרתן היא להחדיר למודעות הקהילה הבינלאומית את הבעיות הכלכליות, הסוציאליות והפוליטיות של אלג’יריה, ולהגדיל את ערכה של המדינה האלג’ירית וההיסטוריה העשירה שלה. הארגון שואף לבצע רפורמות בחינוך באלג’יריה. הארגון לא מסייע לאף מפלגה פוליטית או ארגון אידיאולוגי בעל אידיאולוגיה אחרת מלבד, שלום, ביטחון וכבוד לכל האלג’ירים.[6]

[1] ארגון שאיגד בתוכו את פלגי הלאומיות האלג’ירית בתקופת המרד כנגד השלטון הצרפתי בין השנים 1954 – 1962. החל מיולי 1962 תפסה התנועה לשחרור לאומי את מוסרות השלטון באלג’יריה.

[2] http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/middle_east/1307002.stm

[3] http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/middle_east/121881.stm

[4] הקבוצה האסלאמית החמושה Groupe Islamique  Armé (GIA) אשר שאפה לחדש את הח’ליפות. במהלך שנת 1998 חל פיצול ב-GIA, והוקמה תנועה חדשה, התנועה הסלפית למען המאבק וההטפהThe Algerian Salafist Group for Preaching and Combat (GSPC). התנועה הסלפית הייתה הארגון המיליטנטי ביותר ברחבי אלג’יריה.

[5] http://www.usefoundation.org/foundation/research/olp/viewResearch.asp?CID=5&TID=3

[6] http://www.usefoundation.org/foundation/research/olp/viewResearch.asp?CID=5&TID=3