“מה שהיה הוא שיהיה…אין חדש תחת השמש”: השוואה בין מדיניותו המזרח תיכונית של הנשיא קנדי ובין מדיניותו של הנשיא לאובמה – חלק ב’:

בחלקו הראשון של המאמר שרטטנו בקווים כללים את הירושות שקיבלו גון פ. קנדי מדוויט ד. אייזנהאואר וברק אובמה מג’ורג’ ו. בוש. כמו כן, עמדנו על ההבדלים בין התפיסות השלום של קנדי ואובמה הדמוקרטים למול בעלי הדוקטרינה ההתקפית –אייזנהאואר ובוש הרפובליקנים. במאמר הנוכחי ננתח על-פי דוגמאות מההיסטוריה את יישום קווי המדיניות של קנדי במזרח-התיכון ונשווה אותה לצעדיו הראשונים של אובמה באזור.

 

מדיניות קנדי ויישומה

כזכור, טען הנשיא קנדי כי על ארצות הברית לשחק תפקיד מרכזי בשמירת היציבות בזירה המזרח-תיכונית לצד האחריות המוטלת על כתפיה למצוא פתרון כולל לסכסוך הערבי-ישראלי. כמו כן, הוא דגל ב”גישה ישירה” וביקש לבסס את מדיניותו על מגע בין-אישי ולא על קשרים עקיפים של בכירים במחלקת המדינה עם מנהיגים וראשי מדינות. ואכן, בששת החודשים הראשונים לכהונתו נקט קנדי במספר צעדים בוני אמון ופתח בשורה של מחוות כלפי מדינות ערב, ובעיקר מצרים, במטרה לשפר את היחסים בין ארצות הברית לעולם הערבי.

האות הראשון ניתן ב-8 במאי 1961, עת נפגשו נשיא ארצות הברית ושגריר קע”ם בוושינגטון, הד”ר מצטפא כאמל, בבית-הלבן. ראוי לציין כי כאמל העביר ביקורת על דעותיו של קנדי במהלך מסע-הבחירות, ולמרות זאת מצא עצמו נפגש באירוע אישי ורשמי נדיר עם נשיא האמריקני הטרי. המחווה של קנדי, מעבר להיותה איתות לנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, על כוונותיו הרציניות, שימשה גם כהבהרה מצד הבית-הלבן על הרצון הכן לנקוט “בגישה מאוזנת” לבעיות המזרח התיכון.

ב-11 במאי, שלושה ימים בלבד לאחר הפגישה בין קנדי לכאמל, צעד הנשיא קנדי צעד נוסף במסע ההתקרבות שלו אל העולם הערבי. הבית-הלבן שיגר ששה מכתבים בעלי נוסח זהה לששה מנהיגים ערבים1 שהתייחסו, כל אחד בהקשרו, גם אל היחסים בין ארצות הברית למדינה הנמענת. מעבר לניסיונו לכונן אווירה כנה וידידותית בין הממשל החדש למנהיגי מדינות ערב, ומעבר לשלל המחמאות שפיזר לעמיתיו בעולם הערבי ביקש הנשיא הטרי להציג את כוונותיו ויעדי מדיניותו כלפי המזרח-התיכון:

 

ארצות הברית תגיש סיוע לכל מדינה מזרח-תיכונית אשר תשלוט בגורלה, תבקש לחיות בשלום עם שכנותיה ותעשה לקידום רווחתו של עמה; ארצות הברית מוכנה לחפש פתרונות לסכסוכים הנוטלים אנרגיות יקרות ממדינות האזור; ארצות הברית תמשיך לסייע במזון ובקידום החינוך למען קידמה כלכלית ופוליטית.2

 

קנדי גם לא פסח במכתבו על המתחים הקיימים באזור ובעיקר על הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא גילה הבנה לרגשות המעורבים בסוגיה זו ולעובדה ש”שום פתרון קל אינו נראה בעין”. אולם קנדי ציין כי “הממשל והעם האמריקני מאמינים כי ניתן למצוא פתרון הומאני ומכובד, והם נכונים להשתתף בעמל ובנטל הכרוכים בתהליך להשגתו, באם הצדדים הנוגעים בדבר אמנם רוצים בהשתתפות כזו”. מעבר לכך, כתב קנדי, ארצות הברית מוכנה לסייע בפתרון “בעיית הפליטים הטראגית על בסיס עקרון השיבה למולדת או פיצויים עבור רכוש”, ואף הביע את תמיכת ממשלו בהחלטת עצרת האו”ם ובהמלצותיה הנוגעות לסוגיית הפליטים.3

איגרת קנדי היוותה צעד משמעותי ראשון של הממשל האמריקני החדש בניסיונו לשפר את היחסים בין ארצות הברית למדינות ערב. קנדי, בדרכו המיוחדת, ניסח מכתב אישי ברוח ידידותית ולא מתנשאת אל הצד שמנגד ואף נגע בסוגיות העיקריות, שעמדו על הפרק בסדר יומו של העולם הערבי. נושאים כדוגמת הסכסוך הערבי-ישראלי ובעיית הפליטים עלו באופן ברור במכתב וזכו להבטחת הנשיא, בשלב מוקדם מאוד של כהונתו, כי הממשל בראשותו לא יתעלם מהם ואף יפעל ברצינות וללא משוא פנים לפתרונם.4

אולם האיגרת התקבלה בקרירות בבירות הערביות וגם לא הצליחה להביא להגמשת העמדה המצרית ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי. אך יחד עם זאת, נזקפה לזכותו של הנשיא האמריקני העובדה שהצליח להניח את היסודות לשורת תכתובות נוספת, אשר פעלה על בסיס ידידותי ואמון הדדי בינו ובין נאצר. ככל הנראה גם הנשיא המצרי העריך את הצעד האמיץ שעשה עמיתו האמריקני. לאיגרת מאי היתה השפעה רבה על טיב היחסים שבין קנדי לנאצר, והיא היוותה מעין זרז לצעדים נוספים מטעמם למען שיפור היחסים בין וושינגטון לקאהיר.

למרות ההתחלה החיובית בין קנדי לנאצר, מנהיג הפאן-ערביות, עלו עד מהרה היחסים בין השניים על שֹרטון. שכן, בתחילה פעלה וושינגטון בתיאום עמדות מול מצרים כדי לקדם את מדיניותה המזרח-תיכונית כפי שתיאר שקנדי במכתבו למנהיגי ערב במאי 1961. כך למשל, הכירה ארצות הברית בפירוק הקהילה הערבית המאוחדת רק לאחר שמצרים עשתה זאת בעצמה ב-5 באוקטובר 1961. היא אף העבירה מסר לסוריה על הכרתה הרשמית במשטר החדש לא לפני שנשיא המצרי זכה לדיווח מן השגריר האמריקני על המהלך המתקרב. כמו כן, בשלהי אוגוסט 1961 החלו מאמצי התיווך העקרים, בעידודו המלא של קנדי, לפתרון בעיית הפליטים באמצעות ג’וזף ג’ונסון, הנציג המיוחד של “ועדת הפיוס לפלסטין” של האו”ם. כמעט שנה לאחר מכן זכתה מצרים לסיוע כלכלי אמריקני במסגרת הסכם רב-שנתי שנחתם עמה.5

אולם, האירוע שהעיב על מערכת היחסים האמריקנית-מצרית ובסופו של דבר הוביל להתמוטטותה היה המלחמה בתימן ב-1962. 6 המעורבות המצרית במלחמת האזרחים בתימן בין המלוכנים למהפכנים נתפסה בעיני הממשל האמריקני כראשיתה של מעורבות סובייטית בחצי-האי ערב ולכך קנדי לא היה מוכן להסכים. ניסיונות תיווך אמריקניים בין הצדדים העלו חרס, כאשר פעם אחר פעם מצרים היתה הצד שהפר את ההסכמים. “התמוטטות של תכנית ההתנתקות [המצרית מתימן]… תוביל בהכרח למצב שבו ארצות הברית וקע”ם יתרחקו עוד יותר זו מזו, במקום להדק את הקשרים ביניהן,” כתב קנדי לנאצר.7 ואכן, קרע עמוק ביחסים בין ארצות הברית למצרים נפתח ועם השנים רק הלך והחריף עד לניתוק היחסים ביוני 1967.

המרוויחה הגדולה הן מן המעורבות המצרית בתימן והן מהאווירה העכורה בין וושינגטון לקאהיר היתה ישראל. קנדי, שלא שיגר במאי 1961 מכתב לדוד בן-גוריון, יזם את שיפור היחסים מול ישראל. בספטמבר 1962 מכרה ארצות הברית טילי הגנה מסוג “הוק” במסגרת עסקת מכירת נשק בהיקף חסר תקדים של 75 מיליון דולר, וב-8 במאי 1963 הצהיר במסיבת עיתונאים כי “אנו תומכים הן בביטחונה של ישראל והן בביטחונן של שכנותיה”.8 מבחינת ישראל היתה זו התחלתה של ידידות מופלאה שתוצאותיה משתקפות עדיין בין שתי המדינות.

 

מדיניות אובמה

כחלק ממדיניות ההידברות עם כל מדינה באשר היא והרצון להדק את היחסים עם מדינות ערב והעולם המוסלמי, הגיע אובמה בראשית אפריל 2009 לביקור במדינה מוסלמית גדולה- תורכיה. שכן, הממשל האמריקני החדש רואה באחרונה “גשר בין המזרח למערב” ולפיכך פתח את מסעו אל העולם הערבי-מוסלמי במדינה זו. ואכן, הנשיא האמריקני התקבל בחמימות רבה בנאומו הראשון כנשיא ארצות הברית מול פרלמנט זר טען:

 

אני רוצה להיות ברור ככל שאני יכול: ארצות הברית לא נלחמת נגד האסלאם. למעשה, השותפות שלנו עם העולם המוסלמי חיונית כדי לבטל את אידיאולוגיית השוליים שבני כל הדתות דוחים. אנחנו שואפים למגעים נרחבים יותר המבוססים על אינטרסים משותפים ועל כבוד הדדי. יש לנו הערכה עמוקה לאמונה המוסלמית, אשר עשתה רבות לאורך השנים כדי לעצב עולם טוב יותר, כולל במדינה שלי.9  

 

כמו קנדי לפניו גם אובמה לא שכח להזכיר את נושא הסכסוך הערבי-ישראלי והודיע חד-משמעית: “ארצות הברית תומכת בבירור ביעד של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, חיות זו לצד זו בשלום ובביטחון… זו המטרה שאפעל להשיג בתור נשיא”. אובמה הבהיר כי הדרך למטרה לא תהיה קלה וכי על שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים, לגלות גמישות והבנה הדדית כדי “ליצור אמון ולקיים את ההתחייבויות שלהם… על שני הצדדים להתגבר על הלהט הנושן ועל הפוליטיקה של ההווה כדי להשיג התקדמות לעבר שלום יציב וארוך-טווח”.10 הביקור בתורכיה הוכתר כהצלחה הן בעולם המוסלמי והן בארצות הברית, בעוד שבישראל הביטו בדאגה על ההתפתחויות החדשות.

חודשיים לאחר מכן הגיע הנשיא האמריקני לביקור נוסף במזרח-התיכון, משמעותי הרבה יותר מזה שקדם לו. המסע נפתח בריאד, בירת הממלכה הסעודית, והוא היה בעל חשיבות רבה בעיני אובמה: “אני סבור שחשוב מאוד לבוא למקום שבו החל האסלאם. לבקש את עצתו של הוד מלכותו [המלך עבדאללה] ולשוחח עמו על רבות מהסוגיות הניצבות לפנינו כאן, במזרח-התיכון”. הנשיא האמריקני ניסה לרתום את המלך הסעודי למאמצי הפשרה בסכסוך הערבי-ישראלי ואף דן עמו באיום האיראני. עבדאללה, מצדו, הציג את “היוזמה הסעודית”, שעיקריה: נורמליזציה ביחסים שבין מדינות ערב לישראל, נסיגה כוללת ומלאה משטחים פלסטינים כבושים, הקמת מדינה פלסטינית ופיתרון צודק לבעיית הפליטים.11 

למחרת המפגש בריאד, ב-4 ביוני, הגיע אובמה לביקור היסטורי בקאהיר. לראשונה בהיסטוריה האזורית פנה נשיא אמריקני בבירה ערבית לעולם המוסלמי וביקש ליצור פיוס. הכותרות לאחר הנאום בישרו על תקופה חדשה: “ישראל היא כבר לא הבייבי של אמריקה. עכשיו אובמה מלטף את העולם הערבי”.12 כמו קנדי בברלין של יוני 1963 עם הציטוט “אני ברלינאי” המפורסם, כך בחר חסין אובמה לפתוח את נאומו ב-”סלאם עליכום” וכבש ברגע את לבבות מיליוני המוסלמים שצפו בו (פעמיים נקטע הנאום לשמע הצעקה “אנחנו אוהבים אותך”).

בנאום שנמשך כמעט שעה פרש הנשיא האמריקני את משנתו המדינית כלפי המזרח-התיכון והצהיר על כוונותיו העתידיות. “באתי לכאן כדי לציין התחלה חדשה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם…אני נוצרי, אבל אבי בא ממשפחה קנייתית מוסלמית לאורך דורות”. בדבריו, עסק אובמה בארבעה נושאים עיקריים: האסלאם הקיצוני, המצב בין ישראל, הפלסטינים והעולם הערבי, הגרעין האיראני והדמוקרטיה. אובמה קרא למלחמה בטרוריסטים, ולצד הבשורה על סגירת הכלא בגואנטנמו ביקש לבודד את הקיצוניים אשר בשם הדת פוגעים ביהודים, נוצרים ומוסלמים. הוא תיאר זוועת השואה והסבל שעבר העם היהודי, אך לא שכח להזכיר מיד כי “אי-אפשר להכחיש שבני העם הפלסטיני… סובלים בשאיפתם למולדת”.13 בהקשר זה דרש מהחמאס לגלות אחריות כלפי עמו, “לשים קץ לאלימות” ולהכיר בישראל, ומן הישראלים “להכיר כי כשם שאי-אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל” כך גם לא ניתן יהיה לעשות לזכותו של העם הפלסטיני.

בחזונו של אובמה העולם הוא נטול נשק גרעיני. על-כן, קרא הנשיא האמריקני למניעת מרוץ חימוש גרעיני במזרח-התיכון, אך גם הבהיר (בין היתר ברמיזה עבה לישראל) כי “אף מדינה בפני עצמה לא צריכה להחליט אילו מדינות יחזיקו בנשק גרעיני”. כמו כן, לצד השאיפה לעולם ללא נשק גרעיני הדגיש אובמה את הזכות של כל מדינה להשיג אנרגיה גרעינית אזרחית אם היא עומדת בתנאי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני.14 לבסוף, עמד אובמה על שאלת הדמוקרטיה ומעמד האישה בעולם המזרח-תיכוני וגרם ללא מעט אנשים לנוע במקומם באי-נוחות. “אף מדינה אינה יכולה ואינה רשאית לכפות שיטת ממשל כלשהי על מדינה אחרת”, הצהיר אולי גם מתוך ביקורת על מהלכיו של קודמו בבית-הלבן בעראק. אולם, הוא גם הבהיר כי יש לו מחויבות “לממשלות המשקפות את רצון העם”. אובמה קרא לשוויון זכויות בין נשים לגברים והסביר לאנשי הדת והממשל המצרי שישבו מולו כי “הבנות שלנו יכולות לתרום לחברה בדיוק כמו הבנים שלנו…”15       

            ללא ספק, התשואות להן זכה נשיא ארצות הברית בקאהיר היו החותם לביקור מזרח-תיכוני מוצלח ולפתיחת דף חדש ביחסים בין העולם הערבי-מוסלמי ובין ארצות הברית והמערב. מעתה ואילך, היה ברור לא רק למצרים, לסעודים, לפלסטינים ולסורים כי ארצות הברית של אובמה תחתור “בגישה מאוזנת” להישגים לא רק מילוליים אלא מעשיים, ובעיקר לגמישות מצד ישראל. ואכן, את התוצאות המיידיות של המפגשים, חשה ממשלת ישראל בתביעה להפסקה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות (לרבות סוגיית הריבוי הטבעי); עצירת הבנייה במזרח-ירושלים (לדוגמה מלון שפרד מעון המופתי חאג’ אמין אל-חסיני); הצורך בהכרה בשתי מדינות לשני עמים והאור האדום למתקפה אפשרית באיראן.     

אמת, הידידות האמריקנית-ישראלית היא נכס עצום עבור ישראל. אמנם, לאורך שנים ידעה מערכת היחסים בין ירושלים לוושינגטון עליות ומורדות, אך עדיין אף אחד מן הצדדים לא העלה על דעתו לנתק או להקפיא אותה. הקשר ההיסטורי בין העמים הוא איתן, אך חשוב מכך הוא בעל יתרונות אסטרטגיים, צבאיים, פוליטיים וכלכליים לשני הצדדים. המשבר הנוכחי בין הבית-הלבן לירושלים לא שונה בהרבה ממשברים אחרים.16 ואולם נדמה לעיתים כי המדיניות האמריקנית כלפי ישראל מצטיירת כאגרסיבית ובלתי מתפשרת. תכיפות האירועים והתביעות האמריקניות, מצביעות על רצינות וחתירה, לעיתים אובססיבית, לעבר המטרה של הממשל החדש.

יחד עם זאת, כבר עתה ניתן לראות כי לא כל מהלכיו של הנשיא אובמה זוכים להצלחה. ראשית, ישראל בראשות בנימין נתניהו עדיין לא מוכנה לשתף פעולה באופן מלא עם הדרישות האמריקניות. ללא פינוי של מאחזים בלתי חוקיים וללא הקפאה של ההתנחלויות קשה לראות כיצד אובמה יצליח לקדם את המשא-ומתן המקרטע בין הפלסטינים לישראלים. שנית, עדיין אין רצון ערבי-מוסלמי לכונן נורמליזציה עם ישראל (אחת הדוגמאות לכך היא מצרים, לה יש שלום עם ישראל כבר שלושים שנה) כך למשל נכשל הנשיא האמריקני כאשר ניסה לסחוט מהמלך הסעודי עבדאללה מחווה שתוביל לתגובה ישראלית.17 יתרה מזו, כבר עתה רואה אובמה כי הזוהר לא נמשך לנצח וכי הצהרות בלבד, ללא מעשים, יורידו את קרנו גם בקרב הציבור האמריקני.18

האם ישנו סיכוי שהיחס כלפי ישראל יתהפך? זו שאלה שקשה לענות עליה בשלב מוקדם זה. המטרה היא ללמוד מן ההיסטוריה, וכפי שראינו גם נשיא כריזמטי כמו קנדי, שהוביל פתיחות ופשרנות כלפי העולם הערבי, נחל מפלה במבחן התוצאה. אמנם אובמה ביקש לחשוב אמת ולדבר אמת, אבל בסופו של דבר המשחק הדיפלומטי הוא גם קריצת עין וטפיחה על השכם לצד חתימה על הסכמים. תשאלו את נאצר, הרי הוא חתם על יציאה בתימן ב-1962 ונשאר שם עד 1970. 

 

---

1 נשיא מצרים נאצר, חסין מלך ירדן, נשיא לבנון פואד שהאב, נשיא עראק עבד אל-כרים קאסם, סעוד, מלך סעודיה, והאמאם אחמד, שליט תימן.

2 עפר מזר, בצלו של הספינקס (ירושלים: משרד הביטחון, 2003), עמ’ 113; ברנארד רייך, ארצות הברית והסכסוך הישראלי-ערבי (תל-אביב: מערכת, 1977), עמ’ 139-137.

3 שם.

4 אירוע סמלי נוסף שביצע קנדי כמין מחווה למצרים היה מינוי של ג’ון ס. באדו, נשיא האוניברסיטה האמריקנית בקאהיר לשעבר, לשגריר ארצות הברית במצרים. מינוי באדו, אשר היה דמות מוכרת ומוערכת במצרים, נתפס כדבר שיתרום עוד יותר להידוק הקשרים בין וושינגטון לקאהיר. 

5 הסכם הסיוע התלת-שנתי בין ארצות הברית למצרים יצא אל הפועל במסגרת “חוק ציבורי 480″, אשר אפשר לממשל האמריקני “לעשות שימוש בעודפי החקלאות האמריקנית כללי סיוע העומד לרשות מדיניות החוץ האמריקנית במאבקה למען החירות והדמוקרטיה בעולם”. בשנת 1962 לבדה סיפק הסיוע האמריקני מזון לארבעים אחוז מהאוכלוסייה המצרית. ראה ב-מזר, בצלו של הספינקס, עמ’ 194-193.  

6 ראה מאמר של המחבר בנושא זה בגיליון 3.

7 המכתב נשלח לנאצר ב-19 באוקטובר 1963, חודש ימים לפני שקנדי נרצח בדאלאס. הציטוט מתוך מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה (אור-יהודה: דביר, תשס”ד), עמ’ 35.

8 רייך, ארצות הברית והסכסוך הישראלי-ערבי, עמ’ 40.

9 http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/876/223.html?hp=1&loc=2&tmp=640

10 http://www.haaretz.com/hasite/spages/1076832.html

11 http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/Abroad/Worldnews/Article,20455.aspx

12 ידיעות אחרונות, ה-5 ביוני, 2009.

13 בכך היה אובמה לנשיא האמריקני הראשון שהשתמש בשואת העם היהודי לתיאור הסבל הפלסטיני בשטחים ובעזה.

14 בכך, למעשה, לא פסל הנשיא האמריקני מאיראן את השימוש באנרגיה אטומית לצרכים אזרחים, אך גם לא הסביר כיצד יהיה ניתן לפקח עליה אם תרצה להמירו גם לצרכים צבאיים.                

15 שם.

16 לדוגמא “פרשת פולארד” בראשית שנות השמונים, הפצצת הכור העראקי בשנת 1981, פעולת סמוע בשנת 1966 ועוד.

17 http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/919/218.html

18 בסקרים שנערכו לאחרונה בארצות הברית זכה אובמה לחמישים ושבעה אחוזי תמיכה. אלו הם שיעורי התמיכה בהם זכה בוש חצי שנה לאחר שנכנס לבית-הלבן. ראה ב- מעריב, ה-19 ביולי, 2009.