המצב הפנימי בעזה ביום שאחרי

המצוקה ממנה סובלים תושבי עזה במהלך “עופרת יצוקה” הינה במידה רבה המשכה הישיר של המציאות הקשה שאפיינה את עזה מאז השתלטות החמאס (יוני 07′). זו התבטאה בהעמקת העוני והאבטלה, תחושת מצור, בידוד וניתוק מהאוכלוסייה הפלסטינית באיו”ש, שלטון טרור ופחד תוך שלילת חירויות יסוד והחרפת היחסים עם מדינות ערב המתונות, במקביל להגברת ההשפעה האיראנית. בחודשים האחרונים אף גברה התעוזה של החמאס והיא הכריזה על אימוץ חוקים אסלאמיים והפיכת הרצועה בהדרגה אך בנחישות לישות המתנהלת לפי ההלכה האסלאמית (“שריעה”). על פי החוק שנדון בפרלמנט שבשליטת החמאס, עבירות על חוקי האסלאם יגררו עונשים על פי השריעה. כך למשל יינתנו עונשי מלקות לשותים שיכר, למהמרים ולפוגעים ברגשות הדתיים, קטיעת איברים לגנבים, עונש מוות למרגלים ולבוגדים המנהלים מגעים עם האויב וכו’.

החמאס, המשתמשת בתושבי עזה (המונים כ-1.5 מליון נפש, ושכמעט כמחציתם מתחת לגיל 14), כ”מגן אנושי” לפעיליה, ממשיכה להציג בפניהם את האסלאם ואת הפעלת הטרור נגד ישראל כפתרון למצוקותיהם, וכדרך הבלעדית לעשיית צדק ולהשבת הכבוד הפלסטיני (כדברי מחמוד אל-זהאר: “המשימה היא הקמת עולם ללא ציונים, עושק, דיכוי ותוקפנות”). בשלב זה נראה שלמרות הביקורת על החמאס, הפגיעה בתמיכה הציבורית בה איננה משמעותית, נוכח חולשת היריבים הפוליטיים מבית והשנאה העמוקה לישראל. אך החמאס מוטרדת מהאפשרות של שחיקה בתמיכה בה בעתיד, ככל שיומחשו ממדי הפגיעה בעזה וחוסר יכולתה לדאוג לאוכלוסיה בשל דבקותה במדיניות הג’האד. לפיכך היא מכבירה בתיאורי “עמידה איתנה ונחושה של העם הפלסטיני”, בדיווחים כוזבים על היקף פגיעותיה בחיילי צה”ל, ובהבטחות ל”ניצחון אלוהי” ול”גורל שחור לחיילי צה”ל”. זאת, במקביל לבניית לגיטימציה בינלאומית ובינערבית לפעילותה בסיוע נציגי הארגונים הבינלאומיים ברצועה והתקשורת הזרה והבינערבית (ובראשה ערוץ “אל-ג’זירה”, שהפך להיות זרוע ההסברה שלה). אלה מציגים תמונות מלחמה של משבר הומניטרי חמור בעזה, הרס ו”טבח” באזרחים (במיוחד תצלומי תקריב של תינוקות).

בפועל, מטרתה של החמאס היא להביא, גם במחיר דמם של אזרחי עזה, לחיזוק אחיזתה בשלטון ברצועה. היא מנסה לעשות זאת באמצעות הפיכתה לתנועה שעל המערכת הבינלאומית, העולם הערבי וישראל להשלים עם מעמדה המדיני כמייצגת של האוכלוסייה הפלסטינית, במיוחד בעזה, ועם זכותה להפעיל כוח לקידום האינטרסים הפלסטיניים. כמו כן היא מנסה להקל את הלחצים המופעלים עליה מצד האוכלוסייה, ע”י פתיחת מעבר רפיח.

מכיוון שישראל לא שמה לה כמטרה את מיטוט שלטון החמאס, הרי שעתידה של עזה ביום שאחרי סיום המבצע נראה בעייתי ביותר. התושבים החווים כעת את “טראומת המלחמה” שהחמאס הובילה אליה, יאלצו לשוב ולהתמודד עם העלטה החברתית-כלכלית-דתית שהחמאס מטילה עליה, בחסותו של בית המדרש האיראני.

לא רק תושבי עזה צריכים לשאול את עצמם האם הם משלימים עם מציאות זו או שברצונם לשנותה, גם על ישראל, פת”ח, מצרים והמערכת הבינ”ל לשאול את עצמם האם לתת ידם לכך. מעבר למציאות הביטחונית החדשה האמורה להיווצר ברצועה, מספקת המלחמה כלי משמעותי להשפעה על עתידה של עזה בדמות מאמץ השיקום הצפוי. ישראל ומצרים לא תוכלנה להסכים לכך שגורמים אסלאמיים קיצוניים דוגמת איראן ינצלו את המצב ברצועה כדי לתקוע שם יתד כפי שעשו בלבנון, או שמאמץ השיקום יהפוך לאפיק דרכו תזכה החמאס ללגיטימציה מצד גורמים בינ”ל, במיוחד אירופאיים. מנגד החמאס תנסה כמיטב יכולתה למנוע את הפיכת סוגיית השיקום למנוף לחזרת הרשות הפלסטינית בהובלת אבו מאזן ולחדירת גורמים מתונים לרצועה. סביר שבסופו של דבר יינתן תפקיד מוביל בעניין זה לארגוני האו”ם השונים ויהיה צורך ליצור מנגנונים שיבטיחו שהשיקום יתבצע על ידם ולא ייזקף לזכותה של החמאס.