מדי שנה, בחודשים אפריל ומאי, עולה שוב קולם הטורד מנוחה של הנרטיבים המנוגדים. היהודים בישראל חוגגים את תקומת המדינה ואילו המיעוט הערבי, ברובו הגדול, מתעטף בתוגת ה”נַכְּבָּה”, האסון שפקד את הפלסטינים במלחמת העצמאות, עם התבוסה במלחמה, העקירה והגלות. לגבי כל צד הנרטיב הוא נשמת אפו, הוא הסיפור שעליו גדל ועליו נבנו שייכותו ומחויבותו לעמו. מראשית הזיכרון של ילדותי, נמצאים עימי המרירות והאבל של יום הזיכרון לשואה ולגבורה המתלכד כמעט עם העצב של יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ובסיומם השמחה חסרת הרסן של יום העצמאות. האם ניתן להשתחרר מן המלכודות של העבר ולבנות עתיד טוב יותר? 

ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב, אך התנאי הוא שיש לראות את שני צידי המטבע ולקבל גם ביקורת על האמונות שהם חלק מאיתנו, כמעט מבטן אימנו. התנאי תקף לשני הצדדים לסכסוך. כל אחד מהם צריך להיות מסוגל לבחון את עצמו בביקורתיות ולהתקדם חלק מן הדרך לקראת האחר. כך, למשל, בעוד שהנרטיב הפלסטיני טוען שהיהודים הגלו את הערבים במלחמת 1948, ישנן עדויות חשובות הטוענות שבמרבית המקרים לא כך היה הדבר וכי הגירוש היה רק אחד הגורמים לגלות הפלסטינית ולא הגורם העיקרי שבהם. 

מקרה מבחן חשוב הוא חיפה. יציאת ערביי חיפה מעירם הייתה אחד האירועים החשובים ביותר במלחמה. רק מיעוט קטן מ- 70,000 הערבים שהתגוררו בעיר, נותר בה אחרי המלחמה. חיפה הערבית מילאה תפקיד מפתח לגבי צפון הארץ ועזיבתה השפיעה על מנוסתם של הערבים ממחוז חיפה כולו ומאזורים אחרים בארץ ישראל, ובכלל זה יפו, עכו וצפת. בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, עקב האלימות והטרור העירוני הגוברים, עזבו את העיר בין 20,000 ל- 30,000 בני המעמד הבינוני והגבוה ומצבם של הנותרים הלך והתערער. 

בין ה-21 – 22 באפריל יצאה ההגנה להתקפה האחרונה בחיפה. ככלל, העריכו מפקדי חטיבת “כרמלי” ובראשם משה כרמל, את עוצמתם של הערבים בחיפה באופן מופרז והופתעו מנפילתה המהירה. המוראל בקרב הערבים היה נמוך ביותר ומרבית המנהיגים החשובים, כולל המפקד הצבאי וסגנו, ברחו מהעיר. בשעות אחר הצהריים של ה- 22 באפריל, נשברה עיקר ההתנגדות הערבית לאחר מספר קרבות קשים ובהם הקרב על “בית הנג’אדה”.1 בתיווך המפקד הבריטי של הגזרה הצפונית, יוּ ס’ סטוקול, הציגה ההגנה תנאים להפסקת האש. בתנאי הפסקת האש נאמר כי הערבים ימסרו את נשקם לידי הבריטים ואלו ימסרו אותו להגנה ב- 15 במאי; כל הגברים הערבים הזרים בגיל צבא יגורשו; יוסרו כל החסימות הערביות על הכבישים;  נאצים מאירופה המשרתים בשורות הערבים ייעצרו; יוטל עוצר על השכונות הערביות ל- 24 שעות כדי להבטיח פירוק כל הנשק; כל אדם בחיפה ימשיך בחייו: “ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השירותים יחד עם תושבי הקהילה”.2 

סטוקול זימן לישיבה בבניין העירייה ב-22 באפריל, בשעה 16:00, את ראשי שתי הקהילות. שתי המשלחות הסכימו לתנאי הפסקת האש שפירושה היה כניעה של הערבים. ראש עיריית חיפה, שבתאי לוי, פתח את הפגישה בהביעו משאלה, ששתי הקהילות תוכלנה לחיות יחד בשלום ובידידות. סטוקול קרא את תנאי ההגנה והערבים התנגדו לכך שירשם כי הנשק שימסרו לבריטים יימסר בסופו של דבר להגנה. הדוברים מהצד היהודי הותירו על הבריטים רושם של רוחב לב ומתינות ואילו הערבים עוררו התנגדות. אחד מהם אף אמר, כי הערבים אמנם הובסו בסיבוב אחד של הקרב, אך יהיו עוד סיבובים. הפגישה הופסקה ב-17:30 וחודשה ב-19:15. הערבים הצהירו כי אינם יכולים לחתום על הפסקת אש מכיוון שאין להם שליטה על הגורמים הצבאיים בעיר. אחר כך העלו הצעה חלופית: “האוכלוסייה הערבית מבקשת לפנות את חיפה…גברים, נשים וטף”.3 ההודעה הכתה בתדהמה את הנציגים היהודים והבריטים. ראש העיר, לוי, פנה אל הערבים “בלהט רב” וביקשם לשקול את הדברים. הוא אמר שאל להם לעזוב את העיר שבה חיו מאות בשנים, בה נקברו אבותיהם ובה חיו זמן כה רב בשלום ובשותפות עם היהודים. נציגים נוספים מהצד היהודי ואף סטוקול עצמו ניסו לשכנע את הערבים לחזור בהם וכי מדובר במשגה חמור. 

נראה כי ההסבר להחלטה הערבית נעוץ במה שקרה בזמן שבו הופסקה הפגישה. על פי אחת הגרסאות, ראשי הערבים התקשרו לועד הערבי העליון בדמשק. המופתי, חאג’ אמין אל-חוסייני, פקד עליהם לעזוב את העיר ולא להסכים לתנאי הכניעה, מכיוון שקרובה הפלישה של צבאות ערב לארץ וזו תיפול לידי הערבים. ראשי היישוב היהודי, הופתעו ונבוכו מיציאת הערבים מחיפה. הם היו בטוחים שמדובר במזימה שנועדה להשחיר את פניהם של היהודים ולהציגם כמגרשים ערבים משטח המדינה היהודית. מזימה זו באה לאלץ את מדינות ערב להתערב עם צבאותיהם הסדירים כדי להקל על מצוקת הערבים בארץ ולשכנע את דעת הקהל העולמית כי פלישת הצבאות הערביים נועדה להציל פלסטינים נרדפים. על פי גרסא אחרת, נראה שהנציגים הערביים קיבלו הוראות שלא לחתום על הפסקת האש, יהיו אשר יהיו תנאיה, מכיוון שהדבר היה מוביל לרציחתם על ידי תומכיו הקיצוניים של המופתי. זיכרון הטרור הפנימי מהשנים 1936 – 1939 היה עדיין טרי מאוד וסביר להניח שהנכבדים המוסלמים “הורו” לנכבדים הנוצרים, שהיוו את המשלחת הערבית במחצית השנייה של הישיבה בבניין העירייה, שלא לחתום על שום הסכם של הפסקת אש. נציגי הערבים הנוצרים העדיפו שלא לחתום על הפסקת אש, כדי שלא להצטייר כבוגדים ובאותה עת רצו להפסיק את שפיכות הדמים ולכן בחרו בפינוי. 

סטוקול ביקש מן הערבים לעיין מחדש בהחלטתם, ולאחר שעמדו על דעתם, נענה לבקשת הערבים להעמיד כלי רכב וכלי שיט לצורך פינוי האוכלוסייה הערבית. הועד הערבי העליון לא נקף אצבע כדי להפסיק את יציאת הערבים, שנמשכה 8–9 ימים,  ותומכיו אף קראו לכל הערבים לעזוב את העיר. הבריחה מחיפה, תחת אש מרגמות של ההגנה, החלה בבהלה איומה ואחר כך נערכה בצורה מסודרת יותר על ידי אוניות של הצי הבריטי, משאיות ומכוניות. מספר יהודים דוברי ערבית ניסו לשכנע את תושבי השכונות הערביות להישאר בבתיהם. ברדיו, בעיתונות, באמצעות מנשר של ההגנה ועל ידי ההסתדרות התבקשו הערבים להישאר בבתיהם – אך ללא הועיל. בכרוז בשפה הערבית מטעם מועצת פועלי חיפה לתושבי חיפה הערבים, ב- 28 באפריל 1948, נכתב: 

“על חיפה עברה תקופה ארוכה שבה חיינו וחייתם אתם תחת צל הביטחון והאחווה, ההבנה ושיתוף הפעולה. העיר המשותפת שגשגה והתושבים היהודים והערבים שגשגו, עד כדי כך שהייתה לדוגמה ליתר הערים, עד שהתהפך המצב בינינו לביניכם. פרצה עוינות דמים – אנחנו הזהרנו אתכם מפניה והתרענו בפניכם על התוצאות הקשות. אבל היום, בעזרת השם, טוהרה העיר מסוכני הרשע…אנחנו קהילה שאוהבת את השלום, ולא נסייע לפגוע בבני העדה המוסלמית שמעוניינים כמונו לפעול בכבוד, ואין לכם ממה לחשוש. אל תחריבו את בתיכם במו ידיכם. אל תשחיתו בעצמכם את רכושכם ואל תביאו על עצמכם את ייסורי הנדידה וסבל הגלות. תדעו שאם תעזבו מחכים לכם רק העוני, ההשפלה והביזוי. אבל כאן בחיפה הדלת פתוחה בפניכם כדי שתחזרו לעבודתכם ולשמירה על בתיכם וכספכם, ורווחה למשפחותיכם ולילדיכם”.4 

תמיר גורן קובע במחקרו כי:”המנהיגות היהודית [בחיפה] פעלה נמרצות למנוע את הבריחה ההמונית, וכשלא עלה בידה לעשות זאת ניסתה למתן את ממדי התופעה. לא ננקט שום צעד לעודד את הערבים לעזוב את העיר, קל וחומר לגרשם. עדויות של יהודים, ערבים ובריטים מאשרים חד-משמעית קביעה זאת”.5 

במאי 2007, פרסמה קבוצה של אקדמאים ופעילים פלסטינים, הצהרה בדבר החזון המשותף לפלסטינים במדינת ישראל. ההצהרה היא תוצאה של חמש שנות עבודה בחסות מדה אל-כרמל, המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי בחיפה. המסמך דן בעבר, בהווה ובעתיד. מטרת ההצהרה ושני מסמכים נוספים (החזון העתידי והחוקה הדמוקרטית) היא לעורר דיאלוג פתוח בתוך החברה הערבית בישראל ובינה לבין החברה היהודית-הישראלית “למען בניית עתיד טוב יותר לעמינו”. 

כך מוצגת בהצהרה ההיסטוריה של התחדשות היישוב היהודי בארץ ומלחמת העצמאות: 

“בסוף המאה התשע עשרה החלה התנועה הציונית את מפעלה הקולוניאליסטי- התיישבותי בפלסטין. בהמשך, התנועה הציונית, בתיאום עם הקולוניאליזם העולמי ובהסכמת הריאקציונריות הערבית, החלה לממש את מפעלה שתכליתו כיבוש מולדתנו ומימוש שאיפתה להפוך אותה למדינה ליהודים. בשנת 1948, שנת אל נכבה [האסון, בערבית] של העם הפלסטיני, התנועה הציונית ביצעה מעשי טבח נגד בני עמנו, הפכה את מרביתם לפליטים, הרסה מאות מכפרינו ועקרה מערינו את רוב יושביהן”. 

המאבק הפלסטיני האלים נגד ההתיישבות הציונית ושיאיו ב”מרד הערבי הגדול” בשנים 1936–1939 ובמחצית השנה הראשונה של מלחמת העצמאות, ההחלטות שקיבלו המנהיגים הפלסטינים – כדוגמת ההחלטה שהתקבלה לפנות את האוכלוסייה הערבית מחיפה – נעדרו כליל מההצהרה.6 

במלחמת העצמאות נפלו למעלה מ- 6000 חללים, כאחוז מהאוכלוסייה היהודית – שיעור מדהים בגודלו ביחס לאוכלוסיה. הלחימה של הפלסטינים בחודשי המלחמה הראשונים הייתה עזה ובמרץ 1948 אף חשש היישוב היהודי מתבוסה. כל אלו נעדרו מן הנוסח של הצהרת חיפה במאי 2007. הכותבים תובעים את “ההכרה בנרטיב שלנו [הפלסטיני] ובהיסטוריה שלנו במולדת הזאת”. היכן ההכרה בקיומו של הנרטיב האחר? היכן ההכרה בעובדות המנוגדות לנרטיב הפלסטיני? כדי להגיע לדיאלוג שוויוני בין האוכלוסיות בארץ הזו ולפיתרון שפניו אל העתיד, על שני הצדדים לקחת אחריות על העבר, גם אם הוא רווי במכאובים ולהכיר בכך שישנן עובדות גם בנרטיב הנגדי. 

1 בית הנג’אדה (“בית ועד שכונות המזרח” המכונה בית הנג’אדה על שם מיליציה פלסטינית), בית אבן בן כמה קומות ששלט ממזרח על  הגשר היחידי החוצה את ואדי רושמייה. הבית נכבש על ידי מחלקה מגדוד 22 של חטיבת כרמלי בקרב שנמשך קרוב ליממה. קרב זה נחשב לאחד מן הקרבות המכריעים במערכה לכיבוש חיפה במלחמת העצמאות ובו נפלו 7 מהלוחמים ו- 16 נפצעו.  ראה בהרחבה: צדוק אשל, מערכות ה”הגנה” בחיפה, (תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1998) עמ’ 350 – 360. 

2 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 – 1949 (תל אביב: עם עובד, 1991), עמ’ 116. 

3 שם, עמ’ 118. 

4 תמיר גורן, חיפה הערבית בתש”ח (מכון בן גוריון: 2006), עמ’ 230. 

5 שם, עמ’ 229-228. 

6 הצהרת חיפה, בתוך אתר מדה אל-כרמל, המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי: www.mada-research.org