סרט לבנוני חדש אשר מוצג כעת בבתי הקולנוע בלבנון מתאר את קורותיה של סוכנת המוסד שולה כהן, אשר פעלה בלבנון בשנות החמישים. הסרט נקרא “שולה כהן – הפנינה” והוא נעשה בבימויו של הבימאי הלבנוני פואד ח’ורי. הסרט עוקב אחר שולה כהן והאנשים אשר שיתפו עמה פעולה בתקופות פעילותה. סיפור הסרט מתחיל דווקא מן הסוף, מהתקופה בה שהתה כהן בכלא הלבנוני. לאחר מכן הסרט מתאר את יחסיה של כהן עם המוסד ועל האופן בו אספה ידיעות עבור מפעיליה.

בימאי הסרט, פואד ח’ורי, מגדיר את שולה כהן כדמות בעלת השפעה רבה ויכולות רבות. הוא טוען שמדובר בסרט לבנוני העוסק בעניין לבנוני. זאת למרות שבשמה של כהן נקשרו גם ארגוני ביון נוספים, לא רק לבנוניים, כגון המֻחָ’אבּרָאת הסורי. הסרט מציג את שולה כהן כדמות מפתה, אשר הפילה ברשתה גברים רבים, ולתפקיד שולה כהן נבחרה השחקנית הלבנונית דארין חמזה. אך נראה שדימוי זה רחוק מן המציאות. שולה כהן השתמשה אמנם בכוח נשיותה, אך מכאן ועד דימויה בסרט, המרחק רב. ולמרות זאת נראה שהסרט מעורר עניין בלבנון במיוחד על רקע תפיסתה של רשת הריגול הלבנונית שפעלה על פי מקורות זרים עבור המוסד הישראלי.

הרקע לפעילותה של כהן קשור בעובדה כי לבנון היוותה במשך השנים כר פורה לפעילות של ארגוני ביון שונים שפעלו בה באין מפריע. כך, החל מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים, פעלה שולמית (שולה) קישיק-כהן בלבנון. כינויה של הסוכנת היהודיה היה הפנינה ומכאן שמו של הסרט. במשך שנים היא הצליחה לקשור קשרים הדוקים עם בכירים במנגנוני הביטחון ובממשל הלבנוניים. ואולם כעבור מספר שנים היא נתפסה ונשפטה למאסר, אך שוחררה בעסקאות חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים.

כהן, ילידת ירושלים, נישאה לסוחר יהודי לבנוני עשיר. היא היגרה ללבנון יחד עם בעלה והתגוררה בואדי אבו-ג’מיל בבירות, בו פעלה קהילה יהודית ענפה. היא סייעה בהברחת יהודים מלבנון ומסוריה אל ישראל, ואף העבירה ידיעות מודיעיניות אל מפעיליה במוסד. קורותיה של קישיק-כהן מתוארים בספרם המצוין של אביעזר גולן ודני פנקס, שם צופן הפנינה (בהוצאת זמורה ביתן). בספר, מתארים המחברים כיצד נשבתה כהן בעולם מלחמות הצללים, וכיצד למרות הפצרותיו של בעלה שתחדל מן הפעילות המודיעינית, היא המשיכה בשלה. במהלך שירותה בלבנון נפגשה כהן עם מנהיגים לבנוניים בכירים, ביניהם כמיל שמעון ופייר גֻ’מיל.

אחד החלקים המעניינים בספר הוא התדריך אותו קיבלה שולה כהן מאנשי המוסד בנוגע לחלוקת הכוחות בלבנון:

“כשתחפשי לך עוזרים, וקשרים, היזהרי מפני המוסלמים הסונים… ודאי שאפשר למצוא פה ושם מישהו שאפשר לקנות אותו, אך כללית – מוטב להיזהר. עם השיעים אפשר להסתדר; עובדה, אנחנו עובדים אתם זה שנים רבות. הם מיעוט במזרח התיכון, וברוב הארצות הערביות – מיעוט נרדף… אשר לנוצרים המארונים, זוהי בעיה. בדרך כלל הם אוהדים לנו… אבל לא כולם עשויים מעור אחד. שימי לב, חוגי הכנסיה הם בסדר… גם ‘הפלאנגות’ אתנו, ובמידה פחותה, אך לא בהרבה, ‘הליברלים הלאומיים’ של כּמיל שמעוּן. לעומת זאת, המארונים מן הצפון – אולי משום שהם מיעוט המוקף רוב סוני – פחות מעוניינים מן [הנוצרים] האחרים להתבדל”.1

תיאור זה מציג את המורכבות של החברה הלבנונית, ואת הזהירות בה צריך לנהוג בקשר לעדות בלבנון. הוא גם מציג את היחסים הטובים ששררו אז בין מדינת ישראל לבין האוכלוסייה השיעית בלבנון. יחסים אלו נתערערו והפכו לעוינות גלויה בעשורים האחרונים. לפיכך הסרט והרקע לפעילותה של כהן בלבנון מלמד על שבריריותה של לבנון ועל הקושי בהבנת הלך הרוח במדינה זאת.

1  אביעזר גולן ודני פנקס, שם צופן הפנינה (תל אביב: זמורה ביתן, 1980), עמ’ 111-110.