Caramel הינו סרט לבנוני אשר יצא לאקרנים בשנת 2007. הוא היה מועמדה של לבנון לתחרות האוסקר. הסרט, בבימויה של השחקנית הלבנונית, נאדין לבּכִּי, זכה להצלחה גדולה בלבנון וברחבי העולם. לבּכִּי, אשר זהו סרטה הראשון כבימאית, הקדישה את הסרט “לגברת העולם – בירות”.

Caramel מציג את סיפור חייהן של ארבע נשים לבנוניות החיות בבירות ומתמודדות עם בעיות החיים. מקום ההתרחשות הוא סלון היופי Si Belle, בו עובדות לַיָאל, נסרין ורימה. אליהן, מצטרפת חברתן הטובה ג’מאל, המבוגרת מהן מספר שנים לא מועט. בסלון, מתכנסות הבנות מדי יום ומטפלות בלקוחותיהן. לכאורה, הסרט מציג סיפור חיים פשוט ומתאר את חיי האהבה של נשים אלו, את תקוותיהן, שאיפותיהן ואף אכזבותיהן. אך מבעד לפשטות מתגלים מסרים עמוקים יותר. 

            ארבע הדמויות הראשיות בסרט הן: לַיָאל – צעירה נוצרית המנהלת רומן עם גבר נשוי, נסרין – צעירה מוסלמית אשר נמצאת על סף נישואין אך חוששת פן יתגלה שאינה בתולה,
רימה –  צעירה נוצרית אשר מגלה נטיות לסביות, וג’מאל – אישה נוצרית אשר מנסה לטשטש את פגעי הגיל. ארבע דמויות אלו הן הציר אשר סביבו סובב הסרט. מעבר לכביש, ממול לסלון, נמצאת המתפרה הישנה והדירה של “דודה” רוז. איתה מתגוררת לילי אחותה הזקנה אשר עסוקה כל היום באיסוף ניירות ישנים. שתיהן נשים נוצריות אשר נראה שקיים ביניהן קשר רגשי חזק, אך במקום להוות עוגן של ביטחון, הקשר בין הנשים הינו קשר מעכב המונע משתיהן לנסות ולפרוץ את מעגל חייהן.

            הדמויות הנוספות בסרט הן הדמויות הגבריות. בסאם, ארוסהּ של נסרין, הינו צעיר מוסלמי עשיר. כאשר הוא ונסרין נוסעים לבית הוריו הוא מבקש ממנה לסגור את הכפתור בחולצה ולהיראות צנועה יותר. שארל, גבר נוצרי זר בא בימים, אשר מחזר אחר רוז התופרת. הוא דובר רק צרפתית, בעוד רוז דוברת ערבית ומבינה צרפתית בסיסית. יוסף השוטר אשר תחנתו ממוקמת ממול למספרה. הוא  מאוהב בסתר בלַיָאל, ובסוף הסרט הוא עובר שינוי קוסמטי. מבין כל הדמויות שבסרט, הנשים והגברים, אנו יודעים מה עלה בגורלם של בסאם ונסרין, הם התחתנו. אך עתידן של שאר הדמויות לוט בערפל, ויוצרת הסרט משאירה אותו בידי הצופים.

            הסרט עוסק ברובו בשינויים קוסמטיים. הנשים המגיעות אל הסלון יוצאות ממנו עם עיצובי שיער חדשים, ציפורניים חדשות וכו’, אך לא עם שינויים מהותיים בגופן. הן משמרות את הקיים. ג’מאל, הגרושה ואם לשני מתבגרים, מנסה באמצעים קוסמטיים ובעזרת “רמאויות קטנות, לשמר את נעוריה. כאשר לַיָאל שוכרת חדר במלון זול, על מנת לחגוג את יום ההולדת של מאהבה הנשוי, היא מנקה את החדר במשך יום שלם, ועוטפת אותו בכיסויים חדשים כדי לשוות לו מראה נאה יותר. דודה רוז התופרת, מתקנת בגדים ישנים ולילי אוספת ניירות ישנים ומצהיבים שזרוקים ברחוב. נראה שהשינויים הקוסמטיים לא יעזרו. צריך שינוי מהותי יותר.

            מבין כל הדמויות הנשיות, היחידה שעברה שינוי שאינו קוסמטי-חיצוני גרידא, היא נסרין. בסיוע חברותיה הנוצריות עברה נסרין המוסלמית, ניתוח לאיחוי קרום הבתולים על מנת שתוכל להתחתן עם בסאם. נכון, אין המדובר בניתוח מסובך והוא אף נחשב לניתוח “קוסמטי”, אך עדיין מדובר בניתוח ולא בכסות חיצונית כאיפור. לאחר הניתוח, עתידה של נסרין מובטח והיא מתחתנת עם בסאם. הנשים האחרות, הנוצריות, עסוקות רק בשינויים קוסמטיים, ועתידן כלל אינו ברור.

            ההשלכה על לבנון ברורה. שינויים קוסמטיים, קרי תיקונים קלים בחוקה, לא יעזרו לה. אם ימשיכו הדמויות המובילות בלבנון לנסות ולשנות את פני המדינה בשינויים קלים, הרי שלמדינה לא יהיה עתיד. השינוי שצריך להגיע, צריך להיות שינוי מוסלמי בחסות נוצרית. אם הדמויות המנהיגות את לבנון לא יעשו זאת, הרי שעתידה של לבנון נותר לוטה בערפל, בדמיון הצופים.           

            רובד אחר להתבוננות במסרים של הסרט הוא הרובד העדתי. כל אחת מהדמויות שייכת למיעוט אחר בלבנון. מלכתחילה אין אפשרות לדעת מי שייכת לאיזה מיעוט דתי בלבנון. גיבורות הסרט והדמויות הנלוות מדברות באותה שפה, עם אותם הניואנסים והשילובים עם שפות אחרות, ובאותה אינטונאציה. רק לאט נחשפת שייכותן הדתית באמצעים חזותיים בדרך כלל: מפגש עם בני משפחה בו הנשים רעולות ברעלות בצבעים בהירים דבר המעיד על שייכותן לסונה ולא לשיעה; משחק עם שרשרת ענודה לצוואר שעליה צלב קטן; תפילה לפני השינה, וכדומה. אולם כאשר נערך בשכונה טקס נוצרי ביום חג, המספרה פועלת כרגיל וכל הנוכחים בה, נוצרים ומוסלמים, מכבדים את התהלוכה המתקיימת בשכונה. ניתן לראות מיהם הנוצרים שבחבורה רק על פי נכונותם לשיר את המזמורים הדתיים…

            שכונת המגורים בה ממוקמת המספרה, נראית כאחת השכונות העתיקות של בירות, ואך מעט מהסצנות בסרט מתרחשות מחוצה לה. זוהי גם סביבת העבודה, גם איזור הבילוי וגם מעין מיקרו-קוסמוס של בירות ושל לבנון כולה. הסרט מציג את מהלך חייהן של החברות, לכאורה כמהלך חיים רגיל ושגרתי, אבל כמו בלבנון, גם כאן דבר איננו כפי שהוא נראה על פני השטח, ומתחת לו רוחשים כוחות, מעשים וקולות אחרים.

            דמות המשנה של הזר בסרט מוצגת באור מגוחך וכמעט אבסורדי: שארל, המחזר הקשיש של “הדודה” רוז, מוכן “לקצר את המכנסיים עד אין קץ”, העיקר להשיג את מבוקשו. ואולם ברגע אחד של התעשתות מתברר שהזר והמקומית, שארל ורוז, לא בהכרח מקבלים את מה שהם רוצים. אולי כל זה מסמל את שרצתה הבימאית להעביר כמסר על לבנון: אנחנו מסוגלים לחיות יחד באחווה ובשלווה, רק אם תתנו לנו לנהל את חיינו בלי התערבות זרה, גם אם יהיה זה במחיר ויתור על עתיד “מערבי” המובטח ללבנון, רק אז יהיה לנו עתיד. ואולי העתיד המובטח הזה איננו עתיד כלל, היות והמדובר בשני אנשים מבוגרים מאד, שהקשר ביניהם לא יניב פרי.

            אחד הדברים המעניינים בסרט הוא המרחב הלשוני שלו: כל הדמויות (למעט הזר) דוברות ערבית-לבנונית מדוברת, שפה שהלבנונים הנוצרים מסרבים לכנות “ערבית” וקוראים לה “לבנונית”. מבין הניבים של הערבית, זו אולי ה”משולבת” ביותר: יש בה מילים רבות מהצרפתית, לעיתים גם מאנגלית, ואפילו מילים שהן שיערוב של מילים צרפתיות והטייתן בערבית. למשל, המילה הצרפתית Bonjour (שלום) מקבלת את הסיומת הערבית הזוגית והופכת להיות Bonjourein על פי המקובל לענות בערבית. שימוש זה הינו ייחודי ללבנון, בעיקר לחלקיה הנוצריים אך אין ספק שכל דמויות הסרט מכירות אותו, מבינות אותו ופועלות על פיו.

דלית אטרקצ’י ודני נאור*

* דלית אטרקצ’י היא  דוקטורנטית במחלקה ללימוד המזה”ת בבר אילן.  מתמחה במגדר במרוקו ובמע’רב. מורה ומדריכה של מורים המלמדים את תחום “עולם הערבים והאסלאם” בבתי הספר התיכוניים בארץ.

דני נאור הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזה”ת בבר אילן. הוא מתמחה בפוליטיקה הלבנונית וביחסי לבנון-סוריה.