משמעות הדבר היא כי מעתה ניתן יהיה להזין כתובת בערבית עם הסיומת مصر (מצרים) עבור אתרים מצריים, السعودية (סעודיה) עבור אתרים סעודיים ו-امارات (אמירויות) עבור אתרי איחוד האמירויות. האתר הראשון הפעיל כיום הינו זה של משרד התקשורת המצרי אשר כתובתו מעתה תהא -

http://وزارة-الأتصالات.مصر

כתובת זו פעילה גם בעת הגעה אליה באמצעות טלפונים סלולריים.

סביר להניח כי מבין שלל השיקולים בבחירת שלוש מדינות ערביות אלו, עמדה לנגד הנהלת הארגון בין השאר העובדה כי כל אחת מהשלוש מובילה את המזרח התיכון בתחומה; איחוד האמירויות מצויה בחזית בתחום קליטת טכנולוגיות חדשות ובניצול הפוטנציאל הכלכלי שבהטמעתן. ערב הסעודית מהווה מוקד דתי בשל היותה ערש האסלאם ובה שני האתרים הקדושים ביותר לאסלאם אותם פוקדים מיליוני עולים לרגל מידי שנה מכל קצוות העולם האסלאמי. מצרים הינה מעצמה אזורית בעלת משקל גאו-פוליטי רב לאורך שנים.

בנוסף, מצרים מהווה המדינה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון, אך בעלת הון אנושי נמוך יחסית למדינות אחרות באזור. כך שהדבר יהיה לעזר רב עבור אוכלוסיה אשר אינה בהכרח שולטת בשפה האנגלית. אוכלוסייתה של ערב הסעודית שלישית לאלו של איראן ועראק. אולם באחת השפה השלטת היא הפרסית ובשניה שיעור חדירת האינטרנט עומד על אחוז אחד בלבד.

כמו כן, לכל אחת ממדינות אלו ייחוד משלה בתחום חדירת האינטרנט לתחומה ומידת השימוש בו. איחוד האמירויות, מובילה את האזור בתחום חדירת האינטרנט עם שיעור של 74% הגבוה אף מזה שבישראל. בערב הסעודית שיעור הגידול בחדירת האינטרנט בעשור האחרון עומד על כ-3,800% (פי עשר מבאיחוד האמירויות) וכמות משתמשים שלישית לאחר איראן ומצרים. במצרים שיעור חדירת האינטרנט הינו הנמוך מבין השלוש (יתכן בשל ההון האנושי הנמוך יחסית במדינה זו), אך כאמור מצויה בה אוכלוסיה רבה ומספר משתמשי אינטרנט שני רק לאיראן.

לאור תפוצת האינטרנט הקיימת בקרב מדינות האזור, איני צופה כי מדינות ערביות נוספות יקבלו סיומת יעודית שכזו בקרוב. יהיה מרתק לבחון האם צעד זה יביא להעמקת חדירת האינטרנט במדינות אלו ובקרב יתר מדינות האזור.

Muslim Environment Occasional Papers

Vol. 1 (2010), Number 1 (April 2010)

Site: http://muslimenvironment.wordpress.com. Email: terdmana@zahav.net.il; mterdman@gmail.com. All material copyright Moshe Terdman unless otherwise stated. Credit if quoting; ask permission to reprint.

——————————————————————-

Introduction

On February 20, 2010, Mohamed H. A. Hassan, executive director of TWAS, the academy of sciences for the developing world, and President of the African Academy of Sciences, said that “Nanotechnology could aid the future of development of the Arab region”. He said that at a panel session called “Re-emergence of Science, Technology and Education as Priorities in the Arab World”, taking place at the AAAS’s annual meeting in San Diego. He further said that “the Arab region, home to some 300 million people, faces a host of daunting development challenges. Three of the most fundamental involve ensuring adequate supplies of water, energy and food”. Advances in nanotechnology could help achieve progress by helping to address each of these challenges”.[1]

Nanotechnology is the study of the controlling of matter on an atomic and molecular scale. Generally speaking, nanotechnology deals with structures of the size 100 nanometers or smaller, and involves developing materials or devices within that size.

The aim of this article is to give a short outline of the development of nanotechnology research throughout the Arab world, while focusing on its application in environmental projects.

Research Centers

The development of nanotechnology research throughout the Arab world is a very recent phenomenon, which started to take place only two years ago in Saudi Arabia and since then has spread to other Arab countries.

It is not surprising that the pioneer in acknowledging the importance of nanotechnology is Saudi Arabia. Indeed, as part of the six members of the Gulf Cooperation Council’s strategy to transform their industries from petroleum production to knowledge-based industries using nanotechnology and biotechnology, research centers have been established recently in Saudi Arabia as well as in the UAE in order to provide the human resources, innovation and pioneering technology needed for its implementation.[2]

The agreement on the establishment of the first such research center was signed in Riyadh on February 26, 2008 between the King Abdulaziz City for Science and Technology (KACST), the Saudi Arabian national research and development organization, and IBM Research. The research center is called the Nanotechnology Centre of Excellence. Its aim is to seek key innovations, and explore and develop breakthroughs in applying molecular-scale engineering to critical energy and sustainable resource issues. Under this agreement, Saudi scientists and engineers will work side by side with IBM scientists and engineers on advanced nano-science and nano-technology programs in the fields of solar energy, water desalination and petrochemical applications such as recyclable materials. The work will be conducted between teams working at IBM laboratories in Zurich, Switzerland; Almaden, California; Yorktown Heights, New York; and the KACST/IBM Nanotechnology Centre of Excellence in Riyadh, Saudi Arabia.[3]

It should be mentioned that IBM is one of the leading global technology companies and the world’s largest nanotechnology research institution.

The joint research work in solar energy will include a focus on novel materials for the direct conversion of sunlight to electricity, known as photovoltaics. The water treatment research will focus on the use of new nano-membrane materials for reverse osmosis seawater desalination. The research on efficient organic catalysts builds on IBM’s advance materials expertise to develop synthetic methods for recycling of plastic materials.[4]

King Abdullah of Saudi Arabia donated US$9.6 million to establish further nanotechnology institutes at universities around Saudi Arabia, to promote education and research in nanotechnology. The US$3.2 million King Abdullah Institute for Nanotechnology was opened in mid-2008 at the King Saud University in Riyadh. Two other nanotechnology institutes are also planned, for King Abdul Aziz University in Jeddah and the King Fahd University for Petroleum and Minerals in Riyadh, at a cost of US$3.2 million each.[5]

On April 28, 2009, Intel and King Abdulaziz City for Science and Technology signed a collaborative research agreement to establish CENA, Center of Excellence in Nano-manufacturing Applications. The focus of CENA is to conduct leading-edge research on advanced nano-processing and fabrication technology, nano-sensors/network, nano-devices, and synthesis and deposition of nano-structures. CENA will commence its activities in October 2010.[6]

A nanotechnology research center was also established in the UAE. On November 16, 2008, the Khalifa University of Science, Technology and Research (KUSTAR) in Abu Dhabi announced that it would set up a nanotechnology research center in collaboration with the Asian Nano Forum. The announcement was made during the Fifth Asian Nano Forum Summit which started at that day in Abu Dhabi.[7]

According to its website, the aim of the KUSTAR’s nanotechnology center is “to play a leading role in the establishment of nanotechnology research, development, and industry in Abu Dhabi and the UAE. The centre will be dedicated to research on theoretical and experimental nanotechnology with strong emphasis on education and training”.[8]

The interest in nanotechnology in the Arab world is not limited only to Saudi Arabia and the Gulf countries. Scientists in North African countries are increasingly interested in nanotechnology. In January 2009, Egypt launched the first North African nanotechnology and nanoscience research center in Cairo that aims to be world-class, with support from IBM Research. Egypt’s Information Technology Industry Development Agency (ITIDA) and Science and Technological Development Fund (STDF) signed the three-year partnership agreement with IBM on September 18, 2008. Joint investments will be in the region of US$30 million. Partners in the Center, Cairo University, Nile University and IBM will collaborate in the areas of simulation and modeling software, alternative energy sources (thin film silicon photovoltaics) and energy recovery for desalination.[9]

More recently, Algeria launched several joint research projects with Iranian scientists in nanotechnology applications in environment and water management. But most of this research is yet to be applied, partly because of limited funding.[10]

And, even more recently, the Jordanian Higher Council for Science and Technology decided on August 17, 2009 to establish the National Nanotechnology Centre of Jordan (NANCEJ). The Centre started to be officially active in early February 2010. Its aim is to build the “scientific capacity in the field of nanotechnology in the Kingdom through programming and coordinating scientific research and development activities in this field nationwide, making the necessary financial support available for them, and networking Jordanian researchers with their counterparts abroad. The centre will establish an advanced specialized research laboratory capable of implementing the wide range of R&D and production…”.[11]

From Theory to Practice: Environmental Projects Applying Nanotechnology

The establishment of nanotechnology research centers throughout the Arab world, but especially in Saudi Arabia and North Africa, and the development of knowledge and awareness to the uses of nanotechnology for environmental and development projects have contributed to the launching in 2010 of two major environmental projects using nanotechnology.

On January 12, 2010, Tunisia has launched the first project applying nanotechnology in the Maghreb. The project aims to monitor and purify the waters of the Madjerda River, the longest river in Tunisia. Three mobile laboratories will monitor river water, after which data will be analyzed at a new research center. The laboratories will then be mobilized to expand the project to other areas of the country. The Tunisian government has set an initial budget of around US$580,000 for the project. The project, partially funded and supported by Belgium, is the first project of the Tunisian Association for Environmental Nanotechnology. The association was set up in December 2008 but it took a year to convince policymakers of the importance of nanotechnology, particularly for providing water suitable for drinking and irrigation.[12]

On January 24, 2010, the KACST launched a major national initiative to produce desalinated water and electricity at a much cheaper rate – less than a riyal for a cubic meter of water and 30 halalas per kilowatt/hour. According to Prince Turki bin Saud bin Muhammad, Vice President of KACST for research institutes, the initiative will reduce the cost of water and electricity production by 40 percent. The first solar-powered desalination plant with a capacity of 30,000 cubic meters will be built in Al-Khafji. It will serve around 100,000 people using nanoscience techniques developed by the KACST and IBM. The project will reduce dependence on oil and gas to operate desalination plants. Currently, desalination plants on the Red Sea and the Arabian Gulf consume a total of 1.5 million barrels per day. The new initiative was carried out by the Ministries of Finance, Water and Electricity, and Commerce and Industry, and the Saline Water Conversion Corporation.[13]

Summary

It seems like more and more Arab countries acknowledge the importance and potential of nanotechnology to address the three most fundamental development challenges facing the Arab world, which include: ensuring adequate supplies of water, energy, and food. Thus, there is no wonder that that two first major environmental projects applying nanotechnology have to do with desalination and purification of water.

This acknowledgment of the importance of nanotechnology to the Arab world will, most probably, result in more research centers established in all the Arab countries and in more environment projects launched using nanotechnology.

In order to cover the knowledge gap with the West, joint nanotechnology research centers and projects have been launched in collaboration with foreign companies and research centers, who already have the needed knowledge in nanotechnology.

Facing the challenges of lack of water, energy, and food is a need common to all the countries located in the Middle East and North Africa. This need might also bring the Arab countries to collaborate with each other and even to collaborate with Israel, which has the knowhow in this field.

[1] See on-line at: http://twas.ictp.it/news-in-home-page/news/nanotechnology-could-help-arab-region

[2] See on-line at: http://www.scidev.net/en/news/saudi-arabia-boosts-nanotech-research.html

[3]See on-line at: http://www.arabenvironment.net/archive/2008/3/488144.html; http://www.scidev.net/en/news/saudi-arabia-boosts-nanotech-research.html

[4]See on-line at: http://www.arabenvironment.net/archive/2008/3/488144.html

[5] See on-line at: http://www.scidev.net/en/news/saudi-arabia-boosts-nanotech-research.html

[6] See on-line at: http://www.nanowerk.com/news/newsid=10309.php

[7] See on-line at: http://www.nanowerk.com/news/newsid=8203.php

[8] See on-line at: http://www.kustar.ac.ae/sharjah/index.php?page=nanotechnology-centre

[9] See on-line at: http://www.scidev.net/en/news/egypt-to-host-first-northern-african-nanotech-cent.html

[10] See on-line at: http://www.nano.org.uk/news/337/; http://news.meedan.net/index.php?page=events&post_id=289456

[11] See on-line at: http://www.hcst.gov.jo/pages.php?p=pages&id=55&Child=90

[12] See on-line at: http://www.nano.org.uk/news/337/

[13]See on-line at: http://www.bsigroup.com/en/Standards-and-Publications/Newsletters–press/Latest-news/Technical-design-and-innovation-news-homepage/Nanotechnology-used-in-new-Saudi-Arabia-solar-energy-project/; http://www.arabianbusiness.com/579802-saudi-launches-project-for-solar-powered-water-plants; http://archive.arabnews.com/?page=1&section=0&article=131784&d=25&m=1&y=2010&pix=kingdom.jpg&category=Kingdom

]]> http://www.orient-express.co.il/?feed=rss2&p=234 0 http://www.orient-express.co.il/?p=223 http://www.orient-express.co.il/?p=223#comments Sat, 24 Apr 2010 14:25:30 +0000 Dr. Tal Pavel http://www.orient-express.co.il/?p=223 As the West anxiously scrutinizes every development in Iran’s nuclear program, it seems the land of the ayatollahs has another frightening weapon in its arsenal that some experts believe may be equally dangerous – the Al-Quds Force (QF).

Operating out of the Iranian parliament’s – and even the president’s – reach, the clandestine QF answers directly only to Iran’s Supreme Leader, Ayatollah ‘Ali Khamanai. Very few people know how much is spent on the QF’s annual budget, which is estimated at hundreds of millions of dollars. Iranian legislators are not allowed to examine the QF’s expenses, nor are they expected to vote on its appropriations.

While President Mahmoud Ahmadi Nejad is doing his best to gain the support of the Iranian Revolutionary Guards Corps (IRGC), to which the QF is subordinate, the president has no formal control over QF activities abroad.

What is the Al-Quds Force?

The QF is one of IRGC’s five arms, alongside IRGC’s Navy, Ground Force, Air Force and the Basij (a 12-million volunteer force), which are all operating separately from the Iranian Army.

It is the external operations force of the IRGC, operating most extensively in Iraq, Afghanistan and Lebanon, but also – it is reported – in other Middle Eastern countries such as Saudi Arabia, Kuwait, Bahrain, Syria, Qatar and more. It is also said to have been operating outside the Middle East, in Argentina and Austria, for example.

The QF was not established immediately after the revolution that brought the Islamists to power in 1979. The duties of the IRGC during the first few years included mainly the pursuit of counterrevolutionary movements inside Iran and the preservation of public order.

But already in those early stages, the Islamist leadership was not hiding its aspiration to spread the Islamic revolution to other countries.

“In the first days of the victory of the Islamic Revolution, we thought of the IRGC as a force whose aim was to defend the country inside Iran. We did not think then about [activities] outside Iran,” Dr. Muhsin Sazegara, one of the founders of the IRGC, told The Media Line.

“Later, unfortunately, it went in other directions, to become something completely different,” he said.
The exact time the QF was established is known to very few people and even Sazegara himself cannot provide a definite date. According to him, it was formed sometime in the 1980s, during the Iran-Iraq war, as a small unit. Gradually it developed into a division within the IRGC, until it finally became one of the IRGC’s five arms.

After co-founding the IRGC, Sazegara served for 10 years in several top positions within the new Islamist regime, including political deputy in the prime minister’s office and vice minister of planning and budget.

In 1989 Sazegara became disillusioned with the Islamist revolutionary government and since then has advocated for reform. Today he resides in Washington DC.

The Octopus

“The Quds Force had the lead for its [Iran's] transnational terrorist activities, in conjunction with Lebanese Hizbullah and Iran’s Ministry of Intelligence and Security (MOIS),” Lt.-Gen. Michael D. Maples, director of the U.S. Army’s Defense Intelligence Agency (DIA), told a Senate committee on January last year.

The QF conducts its activities primarily within the territories of Iran’s close neighbors – Iraq and Afghanistan – where the United States Army is currently operating. Its activities predominantly focus on training and supplying weapons to local groups, which are fighting the U.S. Army and the local U.S.-backed regimes.

“The training includes reconnaissance to pinpoint targets, small arms training, small unit tactics, terrorist cell operations and communications skills,” a U.S. military spokesman told The Media Line.

Additionally, QF operatives inside Iraq teach local terror movements assassination techniques, as well as the usage of improvised explosive devices and rocket-propelled grenades.

The U.S. Treasury Department has long been focusing its attention on the QF, which according to its analysts has also provided a wide variety of weapons and financial support to the Taliban to further the group’s anti-coalition activity in Afghanistan.

On October 25, 2007, the Treasury Department named the QF a Specially Designated Global Terrorist.

According to Sazegara, despite the fact that the Iranian regime officially denied any involvement in Afghanistan, “commanders of NATO and some top Afghani officials have complained several times about Iranian equipment, which was distributed or transferred into Afghanistan for the insurgents.”

Hizbullah – Party of God

In 1982, the IRGC established Lebanon’s Hizbullah (Arabic for the Party of God). At that time, it is estimated, the QF was not established yet, but soon after its creation it became the official body responsible for Hizbullah activities in Lebanon and abroad.

According to the U.S. government and various Middle Eastern intelligence agencies, the QF has long been providing Lebanon’s Hizbullah with all types of support, including training, guidance and arms.

In addition to running training facilities in Lebanon, the QF has trained more than 3,000 Hizbullah operatives at its own facilities in Iran, wrote Matthew Levitt and Michael Jacobson of the Washington Institute for Near East Policy in an article last February.

One of these operatives was Hussein ‘Ali Suleiman, who was recruited to Hizbullah when he was 15 years old.

In 2006, during the war between Israel and Hizbullah, the Israel Defense Forces (IDF) captured Suleiman.

During his interrogation Suleiman stated that after his recruitment he underwent a 45-day military course at a Hizbullah base located in Lebanon’s Beqaa Valley. There he learnt how to use weapons, explosives and communication devices. Four months after Suleiman graduated the course he took another course, where he learnt how to fire anti-tank missiles, a skill much needed during the 2006 war.

After proving himself in various combat assignments along the border with Israel, Suleiman was chosen along with 40 to 50 other operatives to head to Iran, where he conducted two exercises in 2003.

On their way to Iran, Suleiman’s group was taken by bus to Damascus Airport, from where it continued by plane to Iran. Needless to say that, unlike regular tourists, Suleiman’s colleagues did not have to use passports or go through customs.

Hamas

Like Hizbullah the Palestinian terror movement Hamas is also a major beneficiary of Iran’s generosity. Iran is not only sending money (a few million dollars each year), it also trains Hamas in its facilities in Tehran and elsewhere in the country.

Last September, a Hamas commander in Gaza gave a unique interview to the Sunday Times, where he confirmed that since Israel’s withdrawal from the Gaza Strip in 2005, his organization had sent 150 operatives to Iran for training in IRGC’s camps, while 150 more were currently undergoing courses.

The courses run for between 45 days to six months, at the end of which the brightest “students” undergo a trainers’ course.

An unconfirmed report in Kuwait’s daily A-Siyasa last September illustrated the control Iran has over Hamas. The paper reported a meeting that took place among Hamas’ Political Bureau chief Khalid Mash’al, Iran’s ambassador in Damascus and the head of the QF force in Lebanon.

Mash’al, the paper’s sources claimed, agreed to Iran’s demand that Hamas would no longer consider Palestinian Authority Chairman Mahmoud ‘Abbas’ position legitimate after January 2009.

Sleeper Cells in the Gulf

In the past few months, an increasing flow of reports has pointed to the alleged existence of a network of Iranian spies spread across the Gulf Cooperation Council (GCC) countries, waiting for a signal from the Iranian leadership to destabilize local regimes.

Earlier this year, the Emirati-based daily Gulf News interviewed an exiled Iranian diplomat, who had served as Iran’s ambassador to the United Arab Emirates. In his interview, ‘Adil Al-Asadi claimed that Iranian “sleeper cells were in place, ready to become operational.”

Concerns in Kuwait regarding the possibility that a large espionage network has been deploying in the country have recently peaked.

One Kuwaiti member of parliament even stated in September that 25,000 QF members were living in Kuwait, disguised as workers.

“They are ready to follow any instructions they receive [from Iran],” MP Nasir A-Duweila warned.

A few months ago, Bahrain – another GCC member – convicted a five-member cell for terrorist activities. The defendants were charged with a variety of offenses, including receiving explosives and weapons training, engaging in terrorism overseas, and terrorism financing.

The Bahraini investigators revealed that several of the cell members traveled from Bahrain to Afghanistan via Iran.

“Bahraini authorities did not know whether the Iranian government actively facilitated the cell members’ travel to Afghanistan, but given the regime’s track record, Iran’s possible involvement with the cell is worth exploring further,” wrote Levitt and Jacobson of the Washington Institute for Near East Policy.

“I remember that once I had a debate with one of the members of IRGC’s Strategic Studies Office,” Sazegara said. “He emphasized that we planned to have Hizbullah cells in every Islamic country, to mobilize radical Muslims for improving and enhancing the Islamic revolution,” added Sazegara.

Sazegara further explained that as the QF was being used to promote Iranian-style Islamic revolutions abroad, it was destined to become involved in terror activities.

Terror Activities Around the Globe

Though less extensive, QF’s activities around the world have made considerable waves. In 1996, a truck bomb attack on the Khobar Towers complex in Saudi Arabia claimed the lives of 19 American service members. A federal judge ruled that the government of Iran bore responsibility for the attack.

The QF was also blamed for supporting Bosnian Muslims against Serbian forces in former Yugoslavia.

But perhaps the most well-known act the QF was directly involved in outside the Middle East was the attack on the Jewish community building in Buenos Aires in July 1994, when a Hizbullah operative drove a car bomb into the building, killing 85 people.

In 2006, Argentina’s General Prosecutor Alberto Nisman concluded in a report that the decision to attack the building was taken by the Iranian administration. Nisman also revealed that Ahmad Vahidi, the former head of the QF, was involved in the attack.

The Nuclear Threat and the QF

The nightmare of all intelligence agencies around the world is a terror group in possession of a nuclear bomb. The rising power of the Taliban in Pakistan, a country that has nuclear bombs in its possession, is causing much tension in neighboring India, as well as in the U.S. and other countries.

The increasing political influence and economic strength the IRGC holds inside Iran, is causing similar stress.

The QF’s strategy of forming Hizbullah cells across the Middle East, combined with Iran’s progressing nuclear program, is alarming.

“I think the nuclear issue and the external activities of the QF can be considered to be in the same shop, because if Iran goes for nuclear weapons then they can be used also in terrorist activities. In some sense, one can consider these two threats as posing equally strong danger to the whole region,” Sazegara concluded.

This article was first published by The Media Line news agency. It was authored by Yaniv Berman, a researcher, journalist and blogger. You may enter his blog at: http://middleeastfocus.wordpress.com.

מכה – העיר הקדושה לאסלאם, הפכה בשנים האחרונות למרכז חשוב עבור רווקים ורווקות המבקשים אחר שידוך. טקסי העלייה לרגל הנערכים בכל שנה, מביאים לעיר מאות אלפי צעירים וצעירות מכל רחבי העולם המוסלמי, המבקשים לבצע את חובתם הדתית אך גם המשפחתית. השאיפה להינשא עם גבר סעודי עשיר, הפכה להיות נחלתן של נשים רבות המגיעות ממדינות מוסלמיות עניות כדוגמת מצרים, תימן וסוריה. מנגד, גברים סעודים המתקשים למצוא אישה מקומית וכן אלו המבקשים להינשא לנשים נוספות, מוצאים את העלייה לרגל כזדמנות מצויינת ל”תפוס שידוך”.

הביקוש לשידוכים, יצר תופעה ייחודית בעיר מכה. בשנה האחרונה לצד דוכנים לממכר מזכרות ומזון, עולה מספר הביתנים של שדכנים ושדכניות המציעים את שרותם. עטויות ברעלות שחורות, מציעות נשים סעודיות את עזרתן בחיפוש “שידוך הגון” עבור צעירים וצעירות, שנואשו מלמצוא את זיווגם בשיטה המסורתית. השדכניות גובות מחיר “סמלי” הנאמד ב-260 דולר עבור הרישום, וכן זוכות ל-10,000 דולר נוספים עבור שידוך מוצלח. על מנת לשפר את סיכויי ההצלחה, נשלחים הנערים והנערות לנשק את הפרוכת המכסה את האבן הקדושה במכה כסגולה למציאת זיווג.

התופעה החדשה מעלה את חמתם של אנשי הדת מקומיים, שנדמה שהתרגלו לראות כבר הכל בעיר המאוכלסת ביותר בסעודיה. אחרי שהסכימו לפתיחת “פיצה האט” בסמוך למתחם המסגד המרכזי של מכה, ייאלצו עתה לקבל את התופעה החדשה. ואולם החשש מפני פריצות מביא את השלטונות להתערב גם בתחום זה ולדרוש כי הנושא יעשה כדת וכדין. לפיכך על מנת להציע את השירות, נדרשים השדכנים לקבל מעין תעודת הכשר לביצוע שידוכים. למרות מחאתם של אנשי הדת, הרי שרבים בחברה הסעודית דווקא מברכים על התופעה החדשה. במדינה שבה מתקיימת הפרדה מוחלטת בין נשים ובין גברים, הרי שרבים חשים תסכול רב לנוכח העדר הזדמנויות להרחיב את מעגל ההכרויות עם המין השני. לפיכך הקמה של מוסד מעין זה יוצרת מיסוד של התופעה ותעודת ביטוח מפני פריצות.

עד כה טרם דווח על מספר השידוכים המוצלחים שנעשו השנה במהלך העלייה לרגל. ואולם נדמה כי הביקוש לשירות יעלה בשנים הבאות בשל מספרם העולה של הרווקים המקומיים וכן בשל השינויים התרבותיים החלים בממלכה בעשור האחרון.

“עיר המתים” הוא הכינוי לאחד מבתי-הקברות הגדולים הממוקם בצפון קאהיר. זהו מתחם המוקף חומה מן התקופה הממלוכית אשר נמצאים בו קברים מן המאה הארבע-עשרה ועד היום. מכיוון שקאהיר היא העיר הגדולה ביותר במצרים בפרט ובאפריקה בכלל (חיים בה למעלה מ-16 מיליון בני-אדם) מעדיפים עניי העיר להתגבר על הצפיפות ועל האבטלה ולעבור לבתי-הקברות המקומיים, שם הם חיים לרוב בחינם. מי שלא התמזל מזלו משלם שכר-דירה של דולרים בודדים בחודש למשפחה אשר משכירה לו את מתחם הקבר של קרוביה.

בין הקברים אנשים מתחתנים, נולדים ילדים, מתים ונקברים. כך נפתח ונסגר לו בכל פעם מחדש מעגל חיים במקום המיושב ברובו דווקא על-ידי מתים. אולם, לא רק מבני מגורים כלולים במתחם “עיר המתים”. לצד המצבות, הקברים והמוזוליאומים קיימים מכולות, שווקים, “מגרשי משחקים” וחיים אשר בעבור תושבי המקום הם רגילים לחלוטין. בעיניהם לא מדובר בית-קברות, אלא בסך-הכול בעוד שכונה בקאהיר הגדולה.

למרות העוני, הצפיפות הגדולה והמוזרות שבסיפור, כפי שהיא משתקפת בעיניים מערביות, ישנם מספר יתרונות לתושבים החיים בעיר המתים. ראשית, השקט הסביבתי – אין כמעט תנועת כלי-רכב במתחם מכיוון שהמעברים מאוד צרים, ולכן אחד ממאפייניה הבולטים של קאהיר, היינו רעש הצופרים, לא מורגש. שנית, תחושת ביטחון – למעט גנבי מתכות אשר מגיעים מידי פעם, נדיר להיתקל בפשיעה ב”עיר המתים”. שלישית, כמעט הכול בחינם – החינוך נמצא מעבר לחומות המתחם; חשמל מלווים מהשכונות שלצד בתי-העלמין; אם רוצים טלוויזיה פשוט מתקינים צלחת לוויין; ומים יש בבית-הקברות עצמו, מכיוון שברוב המוזוליאומים ישנם בארות מים.

האם פתרון הבעיה החברתית הזו נראה לעין? לא ממש. מצרים מנסה להתמודד כבר עשרות שנים עם צפיפות האוכלוסין והאבטלה הקשה. הממשלה מתעלמת מתושבי “עיר המתים” ומפקירה אותם לגורלם, כך שלא ניתן לראות כיצד חייהם של מיליונים ישתנו בעתיד הקרוב.

1 http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1028292.html

“מה העניינים בצד השני? שאלתי.

פעם הכול היה רק צד אחד, אבל עכשיו אנחנו קוראים לזה הצד השני, אמר עַלִי ונענע בראשו.

היית פעם בצד השני? שאל אותי.

מזמן, כשהייתי קטן. יש לי קרוב משפחה בצד השני…” (עמ’ 105).

כישראלים, אנו רגילים לקרוא על תיאורי המלחמות בהן היינו מעורבים, בעיקר מן הצד שלנו. ואולם הספר” הרולטה של דה נירו” חושף את הצד “האחר”, הצד הלבנוני. מחבר הספר מתאר את העיר בירות ערב הפלישה הישראלית בשנת 1982. הוא מציג את הנעשה בבירה הלבנונית באמצעות סיפורם של בּסאם וז’ורז’, שני נערים נוצרים שמבקשים למצוא את עתידם בעיר חסרת עתיד. ז’ורז’ מצטרף לאחת מן המיליציות הנוצריות ואילו בסאם מתלבט האם להישאר בעיר. בעת המלחמה שני החברים מסתובבים ברחבי בּירות ומתרגלים למציאות של הפגזות הדדיות בין הצד המערבי למזרחי, בעיר שאין בה דין ואין דיין ובעל הכוח הוא בעל הדעה.

סיפורם של שני נערים מאפשר ללמוד את התהליך שעברו אזרחי בירות שנותרו בעיר בעת המלחמה. הפחדים, האמונות והיחס לצבא הישראלי. כמו כן מציג הסיפור את פער הדורות שנוצר במהלך המלחמה. כך למשל, הצעירים נוטלים את הכוח לידיהם בעוד המבוגרים קובלים על כך שהצעירים הפכו לבריונים חסרי תרבות. התושבים כועסים על מנהיגי המיליציות אשר במקום לדאוג לתושבים, הם דואגים לעצמם. כך למשל מתאר הספר כיצד מנהיגי המיליציות נוסעים במכוניות יוקרה, מתעמרים בתושבים וממלאים את חשבונותיהם בבנק.

“עליתי על האופנוע של ז’ורז’ והתיישבתי מאחוריו, ונסענו ברחובות הראשיים שנפלו בהם פצצות, שדיפלומטים סעודים נהגו לאסוף בהם יצאניות צרפתיות, שיוונים קדמונים רקדו בהם, רומאים פלשו, פרסים חידדו את חרבותיהם, ממלוכים גנבו את מזון הכפריים, צלבנים אכלו בשר אדם וטורקים שיעבדו את סבתי” (עמ’ 12).

הנטייה להאשים אחרים, אינה מוגבלת לעם מסוים או לאנשים מסוימים. ניתן לומר שזוהי תכונה אוניברסאלית. קל להאשים את האחר מכיוון שהדבר אינו מצריך התמודדות עם בעיות שורשיות. וכך, במהלך המלחמה נטו רבים בלבנון להאשים את האחר בצרותיהם. חלק האשימו את הפלסטינים בבעיותיה של לבנון, חלק האשימו את ישראל ואחרים את סוריה. אך מעטים הם אלו אשר הצליחו להישיר מבט אל המראה ולבחון ללא פחד את אחריותם למצב. אכן, לסוריה, לפלסטינים ולישראל היה חלק במלחמת האזרחים הארוכה שפרצה במדינה, אך גם ללבנון היה תפקיד נכבד באירועים.

“תבין, פעם אנחנו הלבנונים שלטנו באפריקה. היינו המתווכים. סחטנו עמלות על ימין ועל שמאל. בנינו את המקום ההוא… הפכנו למתווכים בשביל הצרפתים, ובשביל הפורטוגלים, ובשביל כל מי שהגיע. הבאנו למקום מכוניות ומקררים חשמליים, שיחדנו את השוטרים, את ראשי הערים, את הגנרלים, וכולנו גרנו בפנטהאוזים. אתה יודע שכל הלבנונים באפריקה גרו בפנטהאוזים?… אתה מבין, הלבנונים שלטו במקומות האלה בלי אקדחים, בלי צבא, בלי עבדים… ואז זה קרה, ביום ההוא שהעניים נכנסו יחפים לעיר, עם אקדחים וסכינים בידיים, וגירשו אותנו מהפנטהאוזים שלנו“.  (עמ’ 107-106).

על אף היותו ספר סיפורת, הרי שהסופר עצמו אינו מתחמק מנטילת אחריות. הוא מתייחס אל הגורמים הלבנונים שהביאו לטרגדיה ארוכת השנים של המדינה. כךלמשל, התיאור שלעיל מתאר את התעשרותם של גולים לבנונים באפריקה. ניתן, בזהירות כמובן, להעתיק תיאור זה אל לבנון שלפני מלחמת האזרחים בה היו אלו “שיש להם” ואלו “שאין להם”. כלומר, היו אזרחים אשר היו מיוצגים במערכת הפוליטית והיו כאלו שהמערכת הפוליטית-הלבנונית התעלמה והזניחה אותם. בעיות אלו לא הופיעו יש מאין אלא היו חלק מן המערכת הפוליטית בלבנון למן עצמאותה בשנת 1943.

מחבר הספר שוזר בסיפורו את רצח הנשיא הנבחר בשיר ג’מיל ואת טבח סברא ושתילא אשר בא בעקבותיו. הוא מתאר את האווירה ששררה אחרי הרצח ואת ההלם שחשו תומכיו של בשיר. המיליציות החליטו לנקום ונכנסו אל מחנות הפליטים סברא ושתילא. הטבח מתואר בפרוטרוט על ידי ז’ורז’ אשר נטל בו חלק. ז’ורז’ מספר לבּסאם את אירועי הטבח ואז מתפתח בין השניים עימות, אשר מוליך את הקורא אל פסגת הספר. בּסאם מאשים את ז’ורז’ ואומר לו: “אתה הרגת. אני יודע שהרגת. אתה הרגת גם את הזקן הזה. ואת אשתו. תמיד הרגת”. אך ז’ורז’ לא נותן לבּסאם לברוח מאחריות ועונה לו: “אנחנו תמיד הרגנו… הוא הביט לתוך עיני פעם נוספת ושב ואמר: אנחנו תמיד הרגנו… חדרי העינויים נמצאים בתוכנו” (עמ’ 158. ההדגשות במקור). נראה שתיאור זה מצליח לקלוע אל האכזריות אשר ליוותה את כל הצדדים המשתתפים במלחמה זו, אחריות אשר ממנה אף צד לא יכול לברוח. למרות זאת, סוף הסיפור מצליח לאכזב. בּסאם, גיבור הסיפור מבין שהכל היה בידי אחרים (המוסד הישראלי), ושוב בורחת לה האחריות בין הידיים.

המחצית הראשונה של שנת 2009 הייתה רצופה באירועים אשר השפיעו על דעת הקהל הפלסטינית. האירוע המרכזי היה מבצע “עופרת יצוקה” אשר חידד את הדיון הפנים פלסטיני לגבי מדיניות החמאס ומידת יכולתה לשלוט ברצועת עזה. אירועים נוספים הראויים לציון הם הבחירות בישראל והקמת ממשלה חדשה בראשות בנימין נתניהו; תחילת כהונתו של הנשיא אובמה; כשלון מאמצי המצרים לפייס בין הפת”ח לחמאס; החמרה במצב הכלכלי ברצועה על אף הבטחות הסיוע הבינלאומי והבינערבי בועידת שארם (2 מרץ); הרחבת הפעילות של גורמי הביטחון הפלסטיניים ביהודה ושומרון.

היבטים פוליטיים פנים פלסטיניים

בסקר שפורסם במרץ 2009, לאחר מבצע “עופרת יצוקה”, חלה עליה בתמיכה במנהיג החמאס אסמאעיל הניה מ-38 אחוזים בדצמבר 2008 ל-47 אחוזים. התמיכה ביושב ראש “הרשות הפלסטינית” מחמוד עבאס ירדה מ-48 אחוזים ל-45 אחוזים. בסקר שפורסם ביוני 2009 חזר הציבור להביע את תמיכתו בעבאס (49 אחוזי תמיכה) בעוד שהתמיכה בהניה הצטמצמה במידת מה והגיעה ל-44 אחוזים.2 יצוין שלפי הסקרים, לו הייתה הבחירה בין מרואן ברע’ותי לאסמאעיל הניה, היה ברע’ותי זוכה בתמיכה משמעותית וגורפת (למעלה מ-60 אחוזים). הציבור הפלסטיני גם מעדיף את ברע’ותי על פני עבאס כמנהיג הפת”ח.

הניה זוכה לתמיכה ציבורית גבוהה יותר דווקא ביהודה ושומרון לעומת עזה, וכן בקרב נשים, דתיים, מתנגדי תהליך השלום, שכבות גיל מעל גיל 47 ואנאלפאבתים. עבאס לעומת זאת, זוכה לתמיכה גבוהה יותר ברצועת עזה, ואף בקרב גברים, כאלה המציגים עצמם “דתיים במידה מסוימת”, תומכי התהליך המדיני, צעירים, אקדמאים ומועסקים בסקטור הציבורי.

מהסקר שפורסם בחודש יוני עולה כי הציבור הפלסטיני תומך בתנועת הפת”ח והפער בין התנועות לטובת הפת”ח גדל מעט (41 אחוזי תמיכה בפת”ח לעומת 33 אחוזי תמיכה בחמאס) ביחס לסקר שפורסם בחודש מרץ (40 אחוזי תמיכה בפת”ח מול 33 אחוזי תמיכה בחמאס). עם זאת, תמיכה זו איננה משתווה לתמיכה אותה קיבלה תנועת הפת”ח לפני מבצע “עופרת יצוקה” ולפער שהיה אז בין שתי התנועות (42 אחוזי תמיכה בפת”ח לעומת 28 אחוזי תמיכה בחמאס).

אחוז הנשאלים אשר הביעו שביעות רצון מתפקוד ממשלת הניה גדול משל אלו המרוצים מממשלת פיאצ’, זאת בין היתר בשל תפיסת מוסדות “הרשות הפלסטינית” בעיני הציבור כמושחתים. בסקר שפורסם ביוני גרסו למעלה מ-30 אחוזים שממשלת הניה היא ממשלה לגיטימית ואילו 26 אחוזים ראו בממשלת פיאצ’ ממשלה לגיטימית.3 זאת, לעומת 34 אחוזים ו- 25 אחוזים בהתאמה בסקר שפורסם במרץ. יצוין כי בסקר שפורסם בדצמבר 2008 זכתה ממשלת פיאצ’ לתמיכה של כ-30 אחוזים, אשר עלתה על התמיכה בממשלת הניה (28 אחוזים).

רוב הציבור (למעלה מ-60 אחוזים) סבור שניצחון חמאס בבחירות לנשיאות ולפרלמנט עלול להיות כרוך בהשלכות מדיניות וכלכליות חמורות עבור הפלסטינים ולבסס את הפיצול בין יהודה ושומרון לרצועה. מחצית מהציבור הפלסטיני מתייחס (בסקר שפורסם ביוני) בחיוב לתפקיד שמילאו הניה ותנועת החמאס (וכן למדינות שעמדו לצדם כמו איראן וסוריה) במהלך פעילות צה”ל ברצועה. זאת לעומת רק רבע מהציבור הפלסטיני מתייחס בחיוב לתפקיד שמילא מחמוד עבאס וכשליש מהציבור רואה בחיוב את התפקיד שמילאה תנועת הפת”ח. עם זאת, למעלה מ-70 אחוזים מהציבור ציינו בסקר שפורסם במרץ כי המצב ברצועת עזה גרוע יותר ממה שהיה לפני “עופרת יצוקה”, כאשר כ-80 אחוזים מתושבי הרצועה מצביעים על הרעה במצבם. למעלה מ-75 אחוזים תומכים בחזרה לשקט שהיה לפני המבצע. הפלסטינים מציבים את איחוד עזה ויהודה ושומרון בראש סדר העדיפות הלאומי הפלסטיני, אחריו את החזרת השקט ופתיחת המעברים בעזה ולבסוף את שיקום עזה.

היבטים חברתיים וכלכליים

כ-74 אחוזים מהציבור הפלסטיני סבורים (בסקר ביוני) כי המצב בעזה רע עד רע מאוד. זאת לעומת 48 אחוזים המגדירים את המצב ביהודה ושומרון כרע עד רע מאוד (למעלה מ-31 אחוזים מציגים את המצב ביהודה ושומרון כטוב). בסקר שנערך במרץ (לאחר “עופרת יצוקה”), כ-83  אחוזים מהציבור הפלסטיני הציגו את המצב ברצועה כרע עד רע מאוד ו-41 אחוזים מהאוכלוסייה סברו כי המצב ביהודה ושומרון רע עד רע מאוד (25 אחוזים הגדירו את המצב ביהודה ושומרון כטוב). הפער בין המצב החברתי-כלכלי בעזה לבין זה שביהודה ושומרון כפי שעולה מנתוני הסקר משתקף גם בנתונים הכלכליים. רוב מכריע של הציבור הפלסטיני (68 אחוזים) מאמין כי מוסדות הרשות הפלסטינית תחת שלטון מחמוד עבאס הינם מושחתים. מחציתם אף מאמינים כי השחיתות תמשיך להתרחב.

כ-36 אחוזים מהציבור הפלסטיני מציינים שמצב הדמוקרטיה וזכויות האדם תחת שלטון עבאס הינו גרוע עד גרוע מאוד (כ-35 חושבים שהמצב טוב), וכ- 40 אחוזים מציינים שמצב הדמוקרטיה תחת שלטונו של הניה הינו גרוע עד גרוע מאוד (כ-30 אחוז חושבים שהמצב טוב). כ-45 אחוזים מהנסקרים (ביוני) מציינים שהם חוששים לביטחונם האישי (בעיקר בשל העימות בין הפלגים) לעומת 55 אחוזים שציינו כי הם חשים מוגנים. בסקר במרץ ציינו 49 אחוזים שהם חוששים לביטחונם, לעומת 50 אחוזים שחשו מוגנים. העלייה בקרב אלה החשים מוגנים באה לידי ביטוי הן ביהודה ושומרון והן בעזה. 26 אחוזים מהציבור הפלסטיני הביעו את רצונם להגר על רקע המצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי, לעומת 74 אחוזים שאינם מעוניינים בכך. ברצועה מגיע אחוז המעוניינים להגר לכ-33 אחוזים ואילו ביהודה ושומרון עומד שיעורם על 22 אחוזים.

התהליך המדיני

העמדות הפוליטיות של הציבור הפלסטיני לא השתנו בצורה משמעותית לאורך התקופה. רוב מכריע של הציבור הפלסטיני ממשיך לתמוך בתהליך השלום (למעלה מ-60 אחוזים) ובה בעת לצדד בביצוע פיגועים נגד ישראל בתחומי “הקו הירוק”. היקף התמיכה בהכרה בישראל כמדינת העם היהודי לאחר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית והשגת הסדר קבע בכל הסוגיות – אפשרות הנשללת מניה וביה  ע”י ההנהגה הפלסטינית – ירד מעט מ-52 אחוזים בדצמבר 2008 ל-49.5 אחוזי ביוני 2009, בעוד שההתנגדות לכך גדלה מעט בהתאמה מ-46 אחוזים ל-49 אחוזים.  רוב הציבור (61 אחוזים) תומך בפתרון של שתי מדינות וכרבע מהציבור תומך בפתרון של מדינה אחת. כ-70 אחוז מהפלסטינים ממשיכים להיות פסימיים ביחס לסיכוי להקמת מדינה פלסטינית בחמש השנים הקרובות.

סיכום

ככל שמתפוגגים רישומיו המיידים של מבצע “עופרת יצוקה” בעזה בדמות ההתיצבות לימין “הצד הפלסטיני הלוחם”, משקפים נתוני הסקרים את תמונת המציאות כפי שמצטיירת בעיני הפלסטינים מזה זמן וביתר שאת על רקע החרפת המצב בעזה, הפיצול בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה ותוצאות הבחירות בישראל. כך ממשיכים הפלסטינים להיות מוטרדים בעיקר מכשלון המאמצים לפייס בין החמא”ס לפת”ח ומהסכנה שמתיחות זו יוצרת באשר לבטחונם האישי. נתוני הסקרים גם מבטאים היטב את הפער המתרחב בין המצב כלכלי-חברתי ביהודה ושומרון לעומת המצב בעזה. במקביל, נמשכת הפסימיות באשר לסיכוי לקדם את התהליך המדיני נוכח הקמת ממשלה חדשה בישראל.

1 במאמר זה  אתבסס בעיקר על סקרי “המרכז הפלסטיני למחקרים מדיניים ולסקרים” בראשותו של ד”ר ח’ליל שקאקי ברמאללה ( Palestinian Center for Policy and Survey Research – PCPSR), אשר פורסמו בדצמבר 2008, מרץ 2009 וביוני 2009 (קודם לנאומי הנשיא אובמה ורה”מ נתניהו). מכון זה נחשב למוביל בשטחי הרש”פ ומיוחסת לו אמינות ומקצועיות רבה. המכון מפרסם סקרים בכל שלושה חודשים, ובודק באופן עקבי וסדיר את עמדות הציבור לגבי סוגיות פנים פלסטיניות והתהליך המדיני וכן שואל שאלות מזדמנות בהתאם להתפתחויות בזירה הפלסטינית. המכון פועל בשיתוף פעולה יחד עם מכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים ומפרסם סקרים משותפים על הלכי הרוח בקרב הציבור הפלסטיני והישראלי.

2 לאחר השתלטות החמאס בכוח על עזה ביוני 2007, 59 אחוזים מהציבור הפלסטיני הביעו תמיכה בעבאס לעומת 36 אחוזים שתמכו בהניה.

3 ממשלת פיאצ’ התפטרה ב-7 מרץ 2009 כמהלך שנועד לקדם את הפיוס בין פת”ח לחמאס ולאפשר הרכבת ממשלת אחדות לאומית. אולם בעקבות כשלון השיחות הוקמה הממשלה מחדש ב-18 מאי השנה ללא גורמים מהחמאס.

הסיפור ‘לַטִיפָה1 הפותח את קובץ סיפוריו של משה סמילנסקי, בני ערב, אמנם פשוט בעלילה שבו, אך ניתן לפרשנות בדרכים שונות וסותרות. במילים “מי שלא ראה את עיני לַטִיפָה – לא ראה עיניים יפות מימיו”, פותח סמילנסקי את סיפורו. סמילנסקי מכשיר את האדמה לנטיעת הכרם הראשון על האדמה שרכש. ליבו מלא שמחה, הטבע זוהר ביופיו מסביב. בין הנשים הערביות, שאספו את האבנים ותלשו את עשב הפרא, ראה נערה בת ארבע עשרה, זקופה ומלאת חן. כששאל אותה לשמה, הבריקו אליו עיניה השחורות: “ועיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות; מתוך בָּבוֹתֶיהָ נזרקו רסיסי שמחה, חיים ותאווה”. עטאללה, ערבי צעיר, אמר שזו בתו של השיח’ סרבג’י.  סמילנסקי הביט בה לפעמים ועצם המבט היטיב לו וגם היא הביטה בו:”ולעתים קרובות הרגשתי את ברק עיניה החם”. בשיחה ביניהם סיפרה לַטִיפָה שאביה רוצה לתת אותה נגד רצונה לבנו של השיח’ מעגר:

“-  חַוַגָ’ה [אדון, הכוונה לסמילנסקי],  האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?

- רק אחת, לַטִיפָה.

- ואצלכם אין מכים?

- לא, איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב, את זו שאוהבת?

- אצלכם לוקחות הנערות את מי שהן אוהבות?

- ודאי. 

- ואותנו מוכרים כחמורים…

עיני לַטִיפָה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

- אבי אומר, – הוסיפה אחרי רגע, – כי היה נותן אותי לך, לו היית למוסלמי…

- לי?…

שלא ברצוני פרץ צחוק מפי. לַטִיפָה הביטה אלי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

- לַטִיפָה, – אמרתי, היי ליהודיה ואקחך.

-          אבי יהרגנו, אותי ואותך…”

למחרת הגיע אביה של לַטִיפָה לשדה. איש זָקֵן עם זָקָן, רכוב על סוסה לבנה. הוא בירך לשלום את הפועלים וב”חריקת שן” את סמילנסקי. “בין המושבה ובין השיח’ לא היה שלום: הוא שנא את היהודים שנאת קנאי”. כשראה את בתו, צעק עליה על שהלכה אל “היהודי” בניגוד לרצונו. הוא צעק גם על הפועלים:”יתביישו המוסלמים, המוכרים את עבודתם ללא-מאמינים!”. הוא היכה את לַטִיפָה במקלו. סמילנסקי רצה להתערב, אך לַטִיפָה בעיניה ביקשה שלא יעשה דבר. לאחר שהלך השיח’, הסבירו הפועלים שהשיח’ כועס כי לא יוכל יותר לנצל את הפועלים מבוקר עד ערב, כי “היהודים מתחרים”.

לַטִיפָה לא באה יותר לעבודה ומעת לעת, בשעות הצהריים, הביאה עופות למכירה וסמילנסקי פגש אותה: “כשראתני, קמה, עיניה היו יפות יותר ועצובות יותר”. לַטִיפָה התחתנה בניגוד לרצונה עם בנו של השיח’ מעגר. כשנודע הדבר לסמילנסקי הרגיש “כמו דקירה” בליבו. אחר כך לַטִיפָה ברחה מבית בעלה אל בית אביה והוחזרה לבעלה נגד רצונה. עברו כמה שנים. סמילנסקי נישא לאישה. פעם אחת, כשיצא מביתו, פגש שתי זקנות ערביות מחזיקות עופות. אחת מהן הייתה לַטִיפָה. פניה הזדקנו, אך “בתוך עיניה עוד נשארו סימני הברק הראשון”. הוא שאל לשלומה והיא שאלה:

“- חוג’ה מוסה לקח אישה?

- כן, לַטִיפָה…

- הייתי רוצה לראותה…

קראתי לאשתי כי תצא החוצה.

זמן רב הביטה אלי לַטִיפָה.

בעיניה נראו דמעות…

מאז לא ראיתי את לַטִיפָה”.

משה סמילנסקי (1874–1954), מהדמויות המרכזיות של העלייה הראשונה, נולד באוקראינה וגדל באחוזה גדולה שניהל אביו בפלך חרסון. הוא הושפע מאוד מן הספרות העברית החדשה ומן הסביבה בה גדל ומכתבי טולסטוי. אביו ביקר בארץ בשנת 1890 ותחת רושם סיפוריו עלה סמילנסקי לארץ בהיותו בן שש עשרה וחצי. הוא התחיל לעבוד כפועל שכיר מטעם פקידות הבארון רוטשילד בכרמי ראשון לציון. אביו רכש כאלף דונם קרקע במושבה חדרה שנוסדה בשנת 1891. משה ויתר צעירי המשפחה עלו על הקרקע בחדרה והשתכנו בצריף שהקימו על גבעה בודדת במרחק רב מה”חאן”, מקום משכנם של מייסדי חדרה. הם חלו בקדחת ועקב התנאים הקשים נאלצו  לעזוב את המקום ולחזור לראשון לציון. משה שכב שם חולה חדשים אחדים בקדחת. בקיץ 1892 באו הוריו ודרשו ממנו ומכל החבורה לחזור לרוסיה. שני הצעירים, זאב ודוד, חזרו אך משה נשאר. אחותו גם היא נשארה וזמן קצר לאחר נישואיה, בראשון לציון, מתה מן הקדחת.

משה התאושש והמשיך לעבוד כפועל בראשון לציון. בשנת 1893 רכש אדמה ברחובות, התיישב שם, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה. בשעות הפנאי עסק בכתיבה, בצרכי צבור ובהוראה מתוך התנדבות. בד בבד עם עבודתו החקלאית, הרבה בכתיבה ובפעילות במסגרת המושבות הראשונות, היישוב היהודי בארץ-ישראל והתנועה הציונית. הוא נאבק לעצמאותן של המושבות משלטונו של הבארון אדמונד דה רוטשילד. בשנת 1906 חלה במחלה קשה ונסע לשוויץ לניתוח. בהיותו בשווייץ, השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבאזל. בתקופת ההחלמה שלאחר הניתוח כתב את הסיפור “לַטִיפָה”. במקרה נפגש עם עורך עיתון באידיש והסיפור תורגם ופורסם לראשונה באידיש ואחר כך תורגם לעברית והודפס על ידי חמדה בן-יהודה בעיתון השקפה. מאז המשיך סמילנסקי לכתוב סיפורים “ערביים”. כשחזר ארצה יסד ביחד עם ש. בן-ציון ודוד ילין (ובהסכמת אחד-העם) את הקובץ הספרותי העומר. גם בו פרסם סיפורים מחיי הערבים, ועליהם היה חותם בכינוי “חוג’ה מוסה”. כתביו יצאו לאור בשנים עשר כרכים בהיותו בן שישים. כל ימיו עסק ב”שאלה הערבית” והתקרב לחוגים שדגלו במציאת פשרה ופיתרון של שלום, כגון “ברית שלום” ו”איחוד”.

במבט לאחור מן המציאות הקשה והמורכבת בה אנו חיים ותחת כובד ההיסטוריה, הסיפור “מזמין” דרכים רבות לקריאה ושיבוץ בהקשרים שונים. ניתן להמחיש כי הוא ניתן לשילוב, עם חבישת “המשקפיים” המתאימות, בכל נרטיב. בנרטיבים הציוניים של העלייה הראשונה הוא ניתן לשיבוץ כשיר הלל למתיישב, המביא את הקִדְמָה ובשורת “האור והדרור” לערבים הסובלים תחת עול המסורת והדת ובמיוחד לנשים, שמעמדן קשה ביותר. שורשי העימות נמצאים בקנאות הדתית שנלווים אליה הקנאה והכעס עקב התחרות של היהודים והשינויים שהם מחוללים. בנרטיב של בני “העלייה השנייה” הרי זו דוגמא לניצול קפיטליסטי שאינו מביא לכיבוש האדמה ולצמיחת העם. רק עבודה עברית של היהודים על אדמת הלאום תביא לגאולת האדם, העם והארץ. הנה, כמעט נפתה הכותב ללכת אחר משוגות ליבו והתאהב בערבייה, מכיוון שחשב לבנות את משקו על עבודה שכירה.

אם נקרא את הסיפור דרך עיניו של אדוארד סעיד (מחבר הספר אוריינטליזם2), הרי זו דוגמה מובהקת להלך רוח קולוניאליסטי, המנצל את המקומיים וסבור שהוא מיטיב את מצבם. במקום להעריך את תרבותם הייחודית כשוות ערך, הסיפור מנציח את יחסי הכוחות של המתיישב מול היליד. הכותב משליך את רגשותיו על האישה הילידה וסבור שמכיוון שהוא נושא את דגל הקדמה, מגיעה לו גם אהבתה –  אך הוא אינו מוכן לשאתה לאישה כפי שהיא. עליה להפוך לחלק מהקבוצה אליה הוא משתייך, כלומר – לאבד את זהותה המקורית. על פי הנרטיב הפלסטיני המאוחר, הסיפור הוא הוכחה מובהקת לכך שהציונות מראשיתה היא חלק מהקולוניאליזם העולמי, בדומה להתיישבות הצרפתית באלג’יריה ובמקומות אחרים. ההתיישבות הציונית מראשיתה השתלטה על האדמה והמים וניצלה את ראייתה ארוכת הטווח, את הארגון ואת הידע המדעי העדיף להשתלט על פלסטין. הרגשות המובעים בין המספר ללַטִיפָה אינם העיקר וגם אין להם משמעות אנושית. זו ראשיתה של המזימה שהובילה שלב אחר שלב מהמושבות הראשונות ל”נכבה”, אסונם של הפלסטינים. על פי החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל (מאת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, על ההקדמה חתום שאוקי חטיב, יו”ר ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל ויו”ר הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, 2006)  מוגדרת מדינת ישראל כך: “ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה”. 

מה היא הראייה העדיפה בעיני? המצב הבסיסי המאפיין את העלייה הראשונה הוא לדעתי מפגש בין תרבויות שלא היה ביניהן בעבר כל קשר. מאלפות בעניין זה חוויותיהם של ראשוני המתיישבים בחדרה, שבאו מרוסיה. הירידה מהאונייה בנמל יפו עוררה חששות רבים ואפילו הגמלים נראו כחיות מוזרות, שלא ראו כמותן ועצם המראה עורר פחד. סיפרה אחת המתיישבות הראשונות:

“מאלכסנדריה הפלגנו ליפו ושם ירדנו בסירות אל החוף. הקריאות והצעקות של הערבים בחוצות יפו, וכן תלבושותיהם ומנהגיהם, הבהילונו בראשונה אך אט אט התרגלנו. רושם חזק עשו עלינו הגמלים, אלו החיות הגדולות והאמיצות בעלות הקול הנוהם, המעוררות פחד ופליאה בלב אנשים חדשים שמקרוב באו“.3

ראשוני המתיישבים התקבלו על ידי הערבים בח’אן של חדרה כאילו באו מכוכב אחר. אפילו גון עורם הלבן היה חידוש והערביות שפגשו את המתיישבות הופתעו מהחיוורון ומיששו אותן. סיפרה אחת המתיישבות: “למחרת בבוקר התמלא הח’אן ערבים – אלה היו החראתים [האריסים] של בעל האחוזה סלים  ח’ורי, שישבו באוהלים בקרבת הח’אן. הם באו לח’אן לעניינים שונים ובעינינו היו פראים גמורים. הערביות, זוכרת אני, ניגשו אליי והתחילו למשש אותי. נבהלתי והתחלתי לצעוק, אך הן צחקו והרגיעוני. לובן פני וידי מצא חן בעיניהן. התבוננתי בנזמיהן, בצעיפים המלוכלכים המכסים את פניהן עד האף, לאוזניי הגיעו צלצולי התכשיטים שעל ידיהן וקשרי המטבעות השונות על צוואריהן. אט אט התרגלתי אליהן…”.4

מעבר לכל הנרטיבים, ברור שבין המספר ללַטִיפָה ניצת זיק אמיתי, מאותם רגשות החוצים את כל התרבויות וכל הגבולות. סמילנסקי נוגע בעצב חשוף במיוחד ביחסים בין יהודים לערבים. האפשרות שיתפתחו יחסי אהבה עומדת בניגוד גמור לכל החומות בין העמים הנבנות על ידי השייכות, הסמלים הלאומיים והדת. ייתכן שביהדות, כדת קטנה ורדופה במהלך ההיסטוריה, החומות אף עבות עוד יותר. המספר ולַטִיפָה מסתפקים במבטים ובשיחות קטועות ואינם מעיזים לחצות את הקווים, אולם במציאות וברומנים המאוחרים היו זוגות שהעיזו יותר.

החכם באשי של עכו וחיפה, מכלוף אלדאודי, טיפל בשנת 1890 בבעייתן של שתי נשים יהודיות מחיפה שבאו לבית המופתי בעכו בבקשה להתאסלם כדי להינשא למוסלמים. מפנייתם של הנכבדים מחיפה לחכם באשי מתברר שהיו עוד נשים שהתכוונו להתאסלם כדי להינשא למוסלמים. בעזרתו של המופתי של עכו, הצליח החכם באשי לפתור את הבעיה במאמצים רבים ובהוצאות כספיות גדולות. שתי הבנות יצאו מבית המופתי ונישאו ליהודים. כמו כן טיפל החכם באשי במקרים נוספים: אישה נשואה שביקשה להתאסלם כי בעלה יצא לעבודתו בכפרים ולא השאיר לה כל אמצעי מחיה; בת אשכנזים מירושלים הגיעה לעכו כדי להתאסלם, לאחר שצעיר מוסלמי שכנע אותה שיינשא לה אם תמיר את דתה. גם במקרים אלו נמנעה המרת הדת.5

יעקב יהושע מספר על “ילדות בירושלים הישנה” ובספרו השני, תחת הכותרת “יחסים בין העדה הספרדית לעדה המוסלמית”, מתייחס לנושא כאוב זה. לדבריו, למרות שהמוסלמים לא הטיפו להמרת דת, כפי שעשו המיסיונרים הנוצריים – “נמצאו כמה בנות יהודיות [בירושלים] שנהו אחר קסמם של צעירים מוסלמיים ועושרן של משפחותיהם, נטשו את בתיהן, התאסלמו והתחתנו עימהם לדאבון ליבם של ההורים. בנות אלו היו בעיקר ממשפחות עניות או נשים גרושות. אולם בחגים ובמיוחד בפסח הן חזרו הביתה כדי לאכול מצות ולהימצא בקרב המשפחה. האסלאם הוא ליבראלי במובן זה ויהודייה שנישאה למוסלמי יכולה להחזיק בדתה ולא לעבור לאסלאם. וכמובן שלא עלה על דעתו של שום יהודי לייהד מוסלמים”.6 צעירים יהודים, לדבריו, לא העזו ליצור קשר עם צעירות מוסלמיות, אם כי הנערות המוסלמיות העריכו את הצעירים היהודים, אותם פגשו בין היתר במוסדות החינוך החדשים – “וכמהו להם בסתר ליבן”.7

יעקב יהושע מספר כי ראגב נשאשיבי, מי ששימש שנים רבות כראש עיריית ירושלים, נשא לו לאישה יהודיה שנודעה ביופייה. היא הייתה נשואה לפני כן לגבר שהתעלל בה. בספרו הרביעי, תחת הכותרת “ערבים בימין משה”, מציין יעקב יהושע כי בשנות מלחמת העולם הראשונה אירעו מספר מקרים בהם בנות יהודיות, ממשפחות עשירות ועניות אחד, נישאו למוסלמים. הבנות שנישאו שמרו על דתן ועל המסורת היהודית, וילדיהם ידעו היטב שאימותיהם יהודיות. היו גם מקרים שהבנות נחטפו. יהושע מציין בראשי תיבות בלבד את שמות הנשים שנישאו לגברים ממשפחות ח’אלידי ואל-דאודי. אחת הנשים המשיכה לשמור על קשר עם משפחתה היהודית על ידי פגישות משפחתיות שהתקיימו במעבר מנדלבאום,8 בקו שהתקיים בין ירושלים המזרחית לירושלים המערבית עד איחודה מחדש של העיר ב- 1967.

הסיפור “לַטִיפָה” נחשב בספרות העברית כאבטיפוס לסיפור אהבה בלתי אפשרי בין יהודים לערבים. ברומנים הסיפור מסתיים במפח נפש ובסבל, כנראה כעונש על עצם פריצת הטאבו. כך קרה ברומן של סמי מיכאל חצוצרה בואדי (1987)9 וברומן של אלי עמיר יסמין (2005).10 גם ברומן של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (2002) 11 מסתיים ניסיונו “לעשות רושם” על נערה ערבייה בת גילו בכאב ובסבל.

1 משה סמילנסקי, “לַטִיפָה”, בני ערב- קובץ סיפורים בשני כרכים (תל אביב: דביר, 1965), כרך א, עמ’ 5 – 9.

2 אדוארד סעיד, אוריינטליזם (תל אביב: עם עובד, 2004). סעיד, מבקר בספרו את התייחסות המערב אל המזרח בכתבים ספרותיים ועוד. למעשה, הוא מבקר בספרו את ענף המזרחנות האקדמי.

3 לוי יצחק שניאורסון, מפי ראשונים (תל אביב: עם הספר, 1963), עמ’ 75.

4 שם, עמ’ 75.

5 ראו: יפה סקלי, “פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי, חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת”, קתדרה, כרך 109, ספטמבר 2003, עמ’ 160-139.

6 יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, חלק ב’ (ירושלים: ר. מס, 1966), עמ’ 232.

7 שם, שם.

8 יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, חלק ד’ (ירושלים: ר. מס, 1966), עמ’ 214 – 215.

9 סמי מיכאל, חצוצרה בואדי (תל אביב: עם עובד, 1987).

10 אלי עמיר, יסמין (תל אביב: עם עובד, 2005).

11 עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: כתר, 2002).

מדיניות קנדי ויישומה

כזכור, טען הנשיא קנדי כי על ארצות הברית לשחק תפקיד מרכזי בשמירת היציבות בזירה המזרח-תיכונית לצד האחריות המוטלת על כתפיה למצוא פתרון כולל לסכסוך הערבי-ישראלי. כמו כן, הוא דגל ב”גישה ישירה” וביקש לבסס את מדיניותו על מגע בין-אישי ולא על קשרים עקיפים של בכירים במחלקת המדינה עם מנהיגים וראשי מדינות. ואכן, בששת החודשים הראשונים לכהונתו נקט קנדי במספר צעדים בוני אמון ופתח בשורה של מחוות כלפי מדינות ערב, ובעיקר מצרים, במטרה לשפר את היחסים בין ארצות הברית לעולם הערבי.

האות הראשון ניתן ב-8 במאי 1961, עת נפגשו נשיא ארצות הברית ושגריר קע”ם בוושינגטון, הד”ר מצטפא כאמל, בבית-הלבן. ראוי לציין כי כאמל העביר ביקורת על דעותיו של קנדי במהלך מסע-הבחירות, ולמרות זאת מצא עצמו נפגש באירוע אישי ורשמי נדיר עם נשיא האמריקני הטרי. המחווה של קנדי, מעבר להיותה איתות לנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, על כוונותיו הרציניות, שימשה גם כהבהרה מצד הבית-הלבן על הרצון הכן לנקוט “בגישה מאוזנת” לבעיות המזרח התיכון.

ב-11 במאי, שלושה ימים בלבד לאחר הפגישה בין קנדי לכאמל, צעד הנשיא קנדי צעד נוסף במסע ההתקרבות שלו אל העולם הערבי. הבית-הלבן שיגר ששה מכתבים בעלי נוסח זהה לששה מנהיגים ערבים1 שהתייחסו, כל אחד בהקשרו, גם אל היחסים בין ארצות הברית למדינה הנמענת. מעבר לניסיונו לכונן אווירה כנה וידידותית בין הממשל החדש למנהיגי מדינות ערב, ומעבר לשלל המחמאות שפיזר לעמיתיו בעולם הערבי ביקש הנשיא הטרי להציג את כוונותיו ויעדי מדיניותו כלפי המזרח-התיכון:

ארצות הברית תגיש סיוע לכל מדינה מזרח-תיכונית אשר תשלוט בגורלה, תבקש לחיות בשלום עם שכנותיה ותעשה לקידום רווחתו של עמה; ארצות הברית מוכנה לחפש פתרונות לסכסוכים הנוטלים אנרגיות יקרות ממדינות האזור; ארצות הברית תמשיך לסייע במזון ובקידום החינוך למען קידמה כלכלית ופוליטית.2

קנדי גם לא פסח במכתבו על המתחים הקיימים באזור ובעיקר על הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא גילה הבנה לרגשות המעורבים בסוגיה זו ולעובדה ש”שום פתרון קל אינו נראה בעין”. אולם קנדי ציין כי “הממשל והעם האמריקני מאמינים כי ניתן למצוא פתרון הומאני ומכובד, והם נכונים להשתתף בעמל ובנטל הכרוכים בתהליך להשגתו, באם הצדדים הנוגעים בדבר אמנם רוצים בהשתתפות כזו”. מעבר לכך, כתב קנדי, ארצות הברית מוכנה לסייע בפתרון “בעיית הפליטים הטראגית על בסיס עקרון השיבה למולדת או פיצויים עבור רכוש”, ואף הביע את תמיכת ממשלו בהחלטת עצרת האו”ם ובהמלצותיה הנוגעות לסוגיית הפליטים.3

איגרת קנדי היוותה צעד משמעותי ראשון של הממשל האמריקני החדש בניסיונו לשפר את היחסים בין ארצות הברית למדינות ערב. קנדי, בדרכו המיוחדת, ניסח מכתב אישי ברוח ידידותית ולא מתנשאת אל הצד שמנגד ואף נגע בסוגיות העיקריות, שעמדו על הפרק בסדר יומו של העולם הערבי. נושאים כדוגמת הסכסוך הערבי-ישראלי ובעיית הפליטים עלו באופן ברור במכתב וזכו להבטחת הנשיא, בשלב מוקדם מאוד של כהונתו, כי הממשל בראשותו לא יתעלם מהם ואף יפעל ברצינות וללא משוא פנים לפתרונם.4

אולם האיגרת התקבלה בקרירות בבירות הערביות וגם לא הצליחה להביא להגמשת העמדה המצרית ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי. אך יחד עם זאת, נזקפה לזכותו של הנשיא האמריקני העובדה שהצליח להניח את היסודות לשורת תכתובות נוספת, אשר פעלה על בסיס ידידותי ואמון הדדי בינו ובין נאצר. ככל הנראה גם הנשיא המצרי העריך את הצעד האמיץ שעשה עמיתו האמריקני. לאיגרת מאי היתה השפעה רבה על טיב היחסים שבין קנדי לנאצר, והיא היוותה מעין זרז לצעדים נוספים מטעמם למען שיפור היחסים בין וושינגטון לקאהיר.

למרות ההתחלה החיובית בין קנדי לנאצר, מנהיג הפאן-ערביות, עלו עד מהרה היחסים בין השניים על שֹרטון. שכן, בתחילה פעלה וושינגטון בתיאום עמדות מול מצרים כדי לקדם את מדיניותה המזרח-תיכונית כפי שתיאר שקנדי במכתבו למנהיגי ערב במאי 1961. כך למשל, הכירה ארצות הברית בפירוק הקהילה הערבית המאוחדת רק לאחר שמצרים עשתה זאת בעצמה ב-5 באוקטובר 1961. היא אף העבירה מסר לסוריה על הכרתה הרשמית במשטר החדש לא לפני שנשיא המצרי זכה לדיווח מן השגריר האמריקני על המהלך המתקרב. כמו כן, בשלהי אוגוסט 1961 החלו מאמצי התיווך העקרים, בעידודו המלא של קנדי, לפתרון בעיית הפליטים באמצעות ג’וזף ג’ונסון, הנציג המיוחד של “ועדת הפיוס לפלסטין” של האו”ם. כמעט שנה לאחר מכן זכתה מצרים לסיוע כלכלי אמריקני במסגרת הסכם רב-שנתי שנחתם עמה.5

אולם, האירוע שהעיב על מערכת היחסים האמריקנית-מצרית ובסופו של דבר הוביל להתמוטטותה היה המלחמה בתימן ב-1962. 6 המעורבות המצרית במלחמת האזרחים בתימן בין המלוכנים למהפכנים נתפסה בעיני הממשל האמריקני כראשיתה של מעורבות סובייטית בחצי-האי ערב ולכך קנדי לא היה מוכן להסכים. ניסיונות תיווך אמריקניים בין הצדדים העלו חרס, כאשר פעם אחר פעם מצרים היתה הצד שהפר את ההסכמים. “התמוטטות של תכנית ההתנתקות [המצרית מתימן]… תוביל בהכרח למצב שבו ארצות הברית וקע”ם יתרחקו עוד יותר זו מזו, במקום להדק את הקשרים ביניהן,” כתב קנדי לנאצר.7 ואכן, קרע עמוק ביחסים בין ארצות הברית למצרים נפתח ועם השנים רק הלך והחריף עד לניתוק היחסים ביוני 1967.

המרוויחה הגדולה הן מן המעורבות המצרית בתימן והן מהאווירה העכורה בין וושינגטון לקאהיר היתה ישראל. קנדי, שלא שיגר במאי 1961 מכתב לדוד בן-גוריון, יזם את שיפור היחסים מול ישראל. בספטמבר 1962 מכרה ארצות הברית טילי הגנה מסוג “הוק” במסגרת עסקת מכירת נשק בהיקף חסר תקדים של 75 מיליון דולר, וב-8 במאי 1963 הצהיר במסיבת עיתונאים כי “אנו תומכים הן בביטחונה של ישראל והן בביטחונן של שכנותיה”.8 מבחינת ישראל היתה זו התחלתה של ידידות מופלאה שתוצאותיה משתקפות עדיין בין שתי המדינות.

מדיניות אובמה

כחלק ממדיניות ההידברות עם כל מדינה באשר היא והרצון להדק את היחסים עם מדינות ערב והעולם המוסלמי, הגיע אובמה בראשית אפריל 2009 לביקור במדינה מוסלמית גדולה- תורכיה. שכן, הממשל האמריקני החדש רואה באחרונה “גשר בין המזרח למערב” ולפיכך פתח את מסעו אל העולם הערבי-מוסלמי במדינה זו. ואכן, הנשיא האמריקני התקבל בחמימות רבה בנאומו הראשון כנשיא ארצות הברית מול פרלמנט זר טען:

אני רוצה להיות ברור ככל שאני יכול: ארצות הברית לא נלחמת נגד האסלאם. למעשה, השותפות שלנו עם העולם המוסלמי חיונית כדי לבטל את אידיאולוגיית השוליים שבני כל הדתות דוחים. אנחנו שואפים למגעים נרחבים יותר המבוססים על אינטרסים משותפים ועל כבוד הדדי. יש לנו הערכה עמוקה לאמונה המוסלמית, אשר עשתה רבות לאורך השנים כדי לעצב עולם טוב יותר, כולל במדינה שלי.9  

כמו קנדי לפניו גם אובמה לא שכח להזכיר את נושא הסכסוך הערבי-ישראלי והודיע חד-משמעית: “ארצות הברית תומכת בבירור ביעד של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, חיות זו לצד זו בשלום ובביטחון… זו המטרה שאפעל להשיג בתור נשיא”. אובמה הבהיר כי הדרך למטרה לא תהיה קלה וכי על שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים, לגלות גמישות והבנה הדדית כדי “ליצור אמון ולקיים את ההתחייבויות שלהם… על שני הצדדים להתגבר על הלהט הנושן ועל הפוליטיקה של ההווה כדי להשיג התקדמות לעבר שלום יציב וארוך-טווח”.10 הביקור בתורכיה הוכתר כהצלחה הן בעולם המוסלמי והן בארצות הברית, בעוד שבישראל הביטו בדאגה על ההתפתחויות החדשות.

חודשיים לאחר מכן הגיע הנשיא האמריקני לביקור נוסף במזרח-התיכון, משמעותי הרבה יותר מזה שקדם לו. המסע נפתח בריאד, בירת הממלכה הסעודית, והוא היה בעל חשיבות רבה בעיני אובמה: “אני סבור שחשוב מאוד לבוא למקום שבו החל האסלאם. לבקש את עצתו של הוד מלכותו [המלך עבדאללה] ולשוחח עמו על רבות מהסוגיות הניצבות לפנינו כאן, במזרח-התיכון”. הנשיא האמריקני ניסה לרתום את המלך הסעודי למאמצי הפשרה בסכסוך הערבי-ישראלי ואף דן עמו באיום האיראני. עבדאללה, מצדו, הציג את “היוזמה הסעודית”, שעיקריה: נורמליזציה ביחסים שבין מדינות ערב לישראל, נסיגה כוללת ומלאה משטחים פלסטינים כבושים, הקמת מדינה פלסטינית ופיתרון צודק לבעיית הפליטים.11 

למחרת המפגש בריאד, ב-4 ביוני, הגיע אובמה לביקור היסטורי בקאהיר. לראשונה בהיסטוריה האזורית פנה נשיא אמריקני בבירה ערבית לעולם המוסלמי וביקש ליצור פיוס. הכותרות לאחר הנאום בישרו על תקופה חדשה: “ישראל היא כבר לא הבייבי של אמריקה. עכשיו אובמה מלטף את העולם הערבי”.12 כמו קנדי בברלין של יוני 1963 עם הציטוט “אני ברלינאי” המפורסם, כך בחר חסין אובמה לפתוח את נאומו ב-”סלאם עליכום” וכבש ברגע את לבבות מיליוני המוסלמים שצפו בו (פעמיים נקטע הנאום לשמע הצעקה “אנחנו אוהבים אותך”).

בנאום שנמשך כמעט שעה פרש הנשיא האמריקני את משנתו המדינית כלפי המזרח-התיכון והצהיר על כוונותיו העתידיות. “באתי לכאן כדי לציין התחלה חדשה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם…אני נוצרי, אבל אבי בא ממשפחה קנייתית מוסלמית לאורך דורות”. בדבריו, עסק אובמה בארבעה נושאים עיקריים: האסלאם הקיצוני, המצב בין ישראל, הפלסטינים והעולם הערבי, הגרעין האיראני והדמוקרטיה. אובמה קרא למלחמה בטרוריסטים, ולצד הבשורה על סגירת הכלא בגואנטנמו ביקש לבודד את הקיצוניים אשר בשם הדת פוגעים ביהודים, נוצרים ומוסלמים. הוא תיאר זוועת השואה והסבל שעבר העם היהודי, אך לא שכח להזכיר מיד כי “אי-אפשר להכחיש שבני העם הפלסטיני… סובלים בשאיפתם למולדת”.13 בהקשר זה דרש מהחמאס לגלות אחריות כלפי עמו, “לשים קץ לאלימות” ולהכיר בישראל, ומן הישראלים “להכיר כי כשם שאי-אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל” כך גם לא ניתן יהיה לעשות לזכותו של העם הפלסטיני.

בחזונו של אובמה העולם הוא נטול נשק גרעיני. על-כן, קרא הנשיא האמריקני למניעת מרוץ חימוש גרעיני במזרח-התיכון, אך גם הבהיר (בין היתר ברמיזה עבה לישראל) כי “אף מדינה בפני עצמה לא צריכה להחליט אילו מדינות יחזיקו בנשק גרעיני”. כמו כן, לצד השאיפה לעולם ללא נשק גרעיני הדגיש אובמה את הזכות של כל מדינה להשיג אנרגיה גרעינית אזרחית אם היא עומדת בתנאי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני.14 לבסוף, עמד אובמה על שאלת הדמוקרטיה ומעמד האישה בעולם המזרח-תיכוני וגרם ללא מעט אנשים לנוע במקומם באי-נוחות. “אף מדינה אינה יכולה ואינה רשאית לכפות שיטת ממשל כלשהי על מדינה אחרת”, הצהיר אולי גם מתוך ביקורת על מהלכיו של קודמו בבית-הלבן בעראק. אולם, הוא גם הבהיר כי יש לו מחויבות “לממשלות המשקפות את רצון העם”. אובמה קרא לשוויון זכויות בין נשים לגברים והסביר לאנשי הדת והממשל המצרי שישבו מולו כי “הבנות שלנו יכולות לתרום לחברה בדיוק כמו הבנים שלנו…”15       

            ללא ספק, התשואות להן זכה נשיא ארצות הברית בקאהיר היו החותם לביקור מזרח-תיכוני מוצלח ולפתיחת דף חדש ביחסים בין העולם הערבי-מוסלמי ובין ארצות הברית והמערב. מעתה ואילך, היה ברור לא רק למצרים, לסעודים, לפלסטינים ולסורים כי ארצות הברית של אובמה תחתור “בגישה מאוזנת” להישגים לא רק מילוליים אלא מעשיים, ובעיקר לגמישות מצד ישראל. ואכן, את התוצאות המיידיות של המפגשים, חשה ממשלת ישראל בתביעה להפסקה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות (לרבות סוגיית הריבוי הטבעי); עצירת הבנייה במזרח-ירושלים (לדוגמה מלון שפרד מעון המופתי חאג’ אמין אל-חסיני); הצורך בהכרה בשתי מדינות לשני עמים והאור האדום למתקפה אפשרית באיראן.     

אמת, הידידות האמריקנית-ישראלית היא נכס עצום עבור ישראל. אמנם, לאורך שנים ידעה מערכת היחסים בין ירושלים לוושינגטון עליות ומורדות, אך עדיין אף אחד מן הצדדים לא העלה על דעתו לנתק או להקפיא אותה. הקשר ההיסטורי בין העמים הוא איתן, אך חשוב מכך הוא בעל יתרונות אסטרטגיים, צבאיים, פוליטיים וכלכליים לשני הצדדים. המשבר הנוכחי בין הבית-הלבן לירושלים לא שונה בהרבה ממשברים אחרים.16 ואולם נדמה לעיתים כי המדיניות האמריקנית כלפי ישראל מצטיירת כאגרסיבית ובלתי מתפשרת. תכיפות האירועים והתביעות האמריקניות, מצביעות על רצינות וחתירה, לעיתים אובססיבית, לעבר המטרה של הממשל החדש.

יחד עם זאת, כבר עתה ניתן לראות כי לא כל מהלכיו של הנשיא אובמה זוכים להצלחה. ראשית, ישראל בראשות בנימין נתניהו עדיין לא מוכנה לשתף פעולה באופן מלא עם הדרישות האמריקניות. ללא פינוי של מאחזים בלתי חוקיים וללא הקפאה של ההתנחלויות קשה לראות כיצד אובמה יצליח לקדם את המשא-ומתן המקרטע בין הפלסטינים לישראלים. שנית, עדיין אין רצון ערבי-מוסלמי לכונן נורמליזציה עם ישראל (אחת הדוגמאות לכך היא מצרים, לה יש שלום עם ישראל כבר שלושים שנה) כך למשל נכשל הנשיא האמריקני כאשר ניסה לסחוט מהמלך הסעודי עבדאללה מחווה שתוביל לתגובה ישראלית.17 יתרה מזו, כבר עתה רואה אובמה כי הזוהר לא נמשך לנצח וכי הצהרות בלבד, ללא מעשים, יורידו את קרנו גם בקרב הציבור האמריקני.18

האם ישנו סיכוי שהיחס כלפי ישראל יתהפך? זו שאלה שקשה לענות עליה בשלב מוקדם זה. המטרה היא ללמוד מן ההיסטוריה, וכפי שראינו גם נשיא כריזמטי כמו קנדי, שהוביל פתיחות ופשרנות כלפי העולם הערבי, נחל מפלה במבחן התוצאה. אמנם אובמה ביקש לחשוב אמת ולדבר אמת, אבל בסופו של דבר המשחק הדיפלומטי הוא גם קריצת עין וטפיחה על השכם לצד חתימה על הסכמים. תשאלו את נאצר, הרי הוא חתם על יציאה בתימן ב-1962 ונשאר שם עד 1970. 

1 נשיא מצרים נאצר, חסין מלך ירדן, נשיא לבנון פואד שהאב, נשיא עראק עבד אל-כרים קאסם, סעוד, מלך סעודיה, והאמאם אחמד, שליט תימן.

2 עפר מזר, בצלו של הספינקס (ירושלים: משרד הביטחון, 2003), עמ’ 113; ברנארד רייך, ארצות הברית והסכסוך הישראלי-ערבי (תל-אביב: מערכת, 1977), עמ’ 139-137.

3 שם.

4 אירוע סמלי נוסף שביצע קנדי כמין מחווה למצרים היה מינוי של ג’ון ס. באדו, נשיא האוניברסיטה האמריקנית בקאהיר לשעבר, לשגריר ארצות הברית במצרים. מינוי באדו, אשר היה דמות מוכרת ומוערכת במצרים, נתפס כדבר שיתרום עוד יותר להידוק הקשרים בין וושינגטון לקאהיר. 

5 הסכם הסיוע התלת-שנתי בין ארצות הברית למצרים יצא אל הפועל במסגרת “חוק ציבורי 480″, אשר אפשר לממשל האמריקני “לעשות שימוש בעודפי החקלאות האמריקנית כללי סיוע העומד לרשות מדיניות החוץ האמריקנית במאבקה למען החירות והדמוקרטיה בעולם”. בשנת 1962 לבדה סיפק הסיוע האמריקני מזון לארבעים אחוז מהאוכלוסייה המצרית. ראה ב-מזר, בצלו של הספינקס, עמ’ 194-193.  

6 ראה מאמר של המחבר בנושא זה בגיליון 3.

7 המכתב נשלח לנאצר ב-19 באוקטובר 1963, חודש ימים לפני שקנדי נרצח בדאלאס. הציטוט מתוך מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה (אור-יהודה: דביר, תשס”ד), עמ’ 35.

8 רייך, ארצות הברית והסכסוך הישראלי-ערבי, עמ’ 40.

9 http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/876/223.html?hp=1&loc=2&tmp=640

10 http://www.haaretz.com/hasite/spages/1076832.html

11 http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/Abroad/Worldnews/Article,20455.aspx

12 ידיעות אחרונות, ה-5 ביוני, 2009.

13 בכך היה אובמה לנשיא האמריקני הראשון שהשתמש בשואת העם היהודי לתיאור הסבל הפלסטיני בשטחים ובעזה.

14 בכך, למעשה, לא פסל הנשיא האמריקני מאיראן את השימוש באנרגיה אטומית לצרכים אזרחים, אך גם לא הסביר כיצד יהיה ניתן לפקח עליה אם תרצה להמירו גם לצרכים צבאיים.                

15 שם.

16 לדוגמא “פרשת פולארד” בראשית שנות השמונים, הפצצת הכור העראקי בשנת 1981, פעולת סמוע בשנת 1966 ועוד.

17 http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/919/218.html

18 בסקרים שנערכו לאחרונה בארצות הברית זכה אובמה לחמישים ושבעה אחוזי תמיכה. אלו הם שיעורי התמיכה בהם זכה בוש חצי שנה לאחר שנכנס לבית-הלבן. ראה ב- מעריב, ה-19 ביולי, 2009.

אוזלת היד של השלטון העות’מאני במגרב בכלל ובאזור החוף של אלג’יריה בפרט, התבטאה בראש ובראשונה בהיחלשותו של הצי הימי האלג’ירי באגן הים התיכון. החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד סופה הפך צי זה למיושן ואף איבד מספר ניכר של ספינות מלחמה (75 אוניות מלחמה בתחילת המאה ה-17, לעומת 20 אוניות מלחמה בסוף המאה ה-18). היחלשותו של הצי האלג’ירי הובילה לכך, שמדינות מערב אירופה כבר לא היו מוכנות לשלם סכומי עתק, לטובת הסכמי שלום עם הצי של אלג’יריה.2 חולשת הצי האלג’ירי גרמה לברברים3 באזור המגרב לחוש עצמם כמי שיכולים לתקוף את ספינות הסוחרים, תוך שימוש בתואנה של הגנה על דאר אל-אסלאם והזכויות העות’מאניות.4  

כאשר קיבלה ארצות-הברית את עצמאותה, חדלו הבריטים להשתמש בספינות של סוחרים אמריקנים להעברת סחורות בין יבשת אמריקה למדינות אירופה ולאימפריה העות’מאנית, בשל היריבות בין האירופאים לבין האמריקנים. בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה, לא היו לארצות-הברית ספינות מלחמה, שיכלו להתמודד עם ספינות המלחמה האלג’יריות. הסוחרים האמריקנים המשיכו והעבירו סחורות בצורה עצמאית וללא הגנה של כוח צבאי אמריקני. לכן, בשל חולשתה של ארצות-הברית, העדיף הממשל האמריקני לשלם תשלומי מס גבוהים לשליט האלג’ירי.5

ב-25 בחודש יולי בשנת 1785, שלוש ספינות ועליהן שודדים ברברים מאלג’יריה חטפו את ספינת המפרש האמריקאית מריה כשעל סיפונה שישה אנשי צוות. החטיפה בוצעה ממימי נמל בוסטון, לחוף ימה של פורטוגל. כשבוע לאחר מכן, חטפו שודדים אלג’יריים את הספינה דאופין של פילדלפיה ושישה עשר אנשי ציוותה נלקחו בשבי. חטיפות אלו, הובילו לפרוץ המלחמות כנגד הברבריות,6 שנפרשו על תקופה של שלושים ושלוש שנים. במהלך תקופה זו לחמו האמריקנים, הבריטים והצרפתים שתי מלחמות עיקריות כנגד המדינות הברבריות באזור פִתחת אגן הים התיכון. המלחמה הראשונה, המלחמה כנגד טריפולי, התרחשה משנת 1801 עד שנת 1805. המלחמה השנייה, המלחמה כנגד הפיראטים של אלג’יריה, נערכה משנת 1815 עד שנת 1816 .7

מלחמות אלו הסתיימו בניצחון הנצרות. ניצחון זה הוביל את ארצות-הברית ובריטניה לכרות שרשרת של בריתות עם שליטי האזור. עם הכיבוש הצרפתי של אזור המגרב בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, הופסקה תופעת הפיראטיות שיצאה מאזור המגרב ואיימה על אגן הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.

1 Bernard Lewis, The Muslim Discovery of Europe (New York: W.W.Norton & Company Ltd, 2001). pp. 45-46.

2 Jamil M. Abun-Nasr, A History of the Maghrib in the Islamic Period, (Cambridge: Cambridge University Press, 1987), pp.165-166.

3 המילה בֵרבֵרי Berber, מקורה בשפה הלטינית. הפירוש הלטיני נושא אופי חיובי – נולד חופשי או משוחרר. זאת בעוד שהשפה הערבית פירשה את המילה בצורה שלילית, בַרבַרי Barbari, שהיא מילת גנאי שבאה לתאר אדם פרמטיבי או שאינו משתייך לקונצנזוס החברתי, אדם שנמצא מחוץ לאג’נדה כלשהי. ראה: Ibid., p. 2.

4 Nevill Barbour, A Survey of North West Africa (The Maghrib) (London: Oxford University Press, 1959). pp. 39-40.

5  Abun-Nasr, A History of the Maghrib in the Islamic Period, p.166.

6 Frank Lambert, The Barbary wars: American independence in the Atlantic world (New York: Hill and Wang, 2005). pp. 6-7.

7 Ibid., p. 7.