הסיפור ‘לַטִיפָה1 הפותח את קובץ סיפוריו של משה סמילנסקי, בני ערב, אמנם פשוט בעלילה שבו, אך ניתן לפרשנות בדרכים שונות וסותרות. במילים “מי שלא ראה את עיני לַטִיפָה – לא ראה עיניים יפות מימיו”, פותח סמילנסקי את סיפורו. סמילנסקי מכשיר את האדמה לנטיעת הכרם הראשון על האדמה שרכש. ליבו מלא שמחה, הטבע זוהר ביופיו מסביב. בין הנשים הערביות, שאספו את האבנים ותלשו את עשב הפרא, ראה נערה בת ארבע עשרה, זקופה ומלאת חן. כששאל אותה לשמה, הבריקו אליו עיניה השחורות: “ועיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות; מתוך בָּבוֹתֶיהָ נזרקו רסיסי שמחה, חיים ותאווה”. עטאללה, ערבי צעיר, אמר שזו בתו של השיח’ סרבג’י.  סמילנסקי הביט בה לפעמים ועצם המבט היטיב לו וגם היא הביטה בו:”ולעתים קרובות הרגשתי את ברק עיניה החם”. בשיחה ביניהם סיפרה לַטִיפָה שאביה רוצה לתת אותה נגד רצונה לבנו של השיח’ מעגר:

“-  חַוַגָ’ה [אדון, הכוונה לסמילנסקי],  האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?

- רק אחת, לַטִיפָה.

- ואצלכם אין מכים?

- לא, איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב, את זו שאוהבת?

- אצלכם לוקחות הנערות את מי שהן אוהבות?

- ודאי. 

- ואותנו מוכרים כחמורים…

עיני לַטִיפָה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

- אבי אומר, – הוסיפה אחרי רגע, – כי היה נותן אותי לך, לו היית למוסלמי…

- לי?…

שלא ברצוני פרץ צחוק מפי. לַטִיפָה הביטה אלי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

- לַטִיפָה, – אמרתי, היי ליהודיה ואקחך.

-          אבי יהרגנו, אותי ואותך…”

למחרת הגיע אביה של לַטִיפָה לשדה. איש זָקֵן עם זָקָן, רכוב על סוסה לבנה. הוא בירך לשלום את הפועלים וב”חריקת שן” את סמילנסקי. “בין המושבה ובין השיח’ לא היה שלום: הוא שנא את היהודים שנאת קנאי”. כשראה את בתו, צעק עליה על שהלכה אל “היהודי” בניגוד לרצונו. הוא צעק גם על הפועלים:”יתביישו המוסלמים, המוכרים את עבודתם ללא-מאמינים!”. הוא היכה את לַטִיפָה במקלו. סמילנסקי רצה להתערב, אך לַטִיפָה בעיניה ביקשה שלא יעשה דבר. לאחר שהלך השיח’, הסבירו הפועלים שהשיח’ כועס כי לא יוכל יותר לנצל את הפועלים מבוקר עד ערב, כי “היהודים מתחרים”.

לַטִיפָה לא באה יותר לעבודה ומעת לעת, בשעות הצהריים, הביאה עופות למכירה וסמילנסקי פגש אותה: “כשראתני, קמה, עיניה היו יפות יותר ועצובות יותר”. לַטִיפָה התחתנה בניגוד לרצונה עם בנו של השיח’ מעגר. כשנודע הדבר לסמילנסקי הרגיש “כמו דקירה” בליבו. אחר כך לַטִיפָה ברחה מבית בעלה אל בית אביה והוחזרה לבעלה נגד רצונה. עברו כמה שנים. סמילנסקי נישא לאישה. פעם אחת, כשיצא מביתו, פגש שתי זקנות ערביות מחזיקות עופות. אחת מהן הייתה לַטִיפָה. פניה הזדקנו, אך “בתוך עיניה עוד נשארו סימני הברק הראשון”. הוא שאל לשלומה והיא שאלה:

“- חוג’ה מוסה לקח אישה?

- כן, לַטִיפָה…

- הייתי רוצה לראותה…

קראתי לאשתי כי תצא החוצה.

זמן רב הביטה אלי לַטִיפָה.

בעיניה נראו דמעות…

מאז לא ראיתי את לַטִיפָה”.

משה סמילנסקי (1874–1954), מהדמויות המרכזיות של העלייה הראשונה, נולד באוקראינה וגדל באחוזה גדולה שניהל אביו בפלך חרסון. הוא הושפע מאוד מן הספרות העברית החדשה ומן הסביבה בה גדל ומכתבי טולסטוי. אביו ביקר בארץ בשנת 1890 ותחת רושם סיפוריו עלה סמילנסקי לארץ בהיותו בן שש עשרה וחצי. הוא התחיל לעבוד כפועל שכיר מטעם פקידות הבארון רוטשילד בכרמי ראשון לציון. אביו רכש כאלף דונם קרקע במושבה חדרה שנוסדה בשנת 1891. משה ויתר צעירי המשפחה עלו על הקרקע בחדרה והשתכנו בצריף שהקימו על גבעה בודדת במרחק רב מה”חאן”, מקום משכנם של מייסדי חדרה. הם חלו בקדחת ועקב התנאים הקשים נאלצו  לעזוב את המקום ולחזור לראשון לציון. משה שכב שם חולה חדשים אחדים בקדחת. בקיץ 1892 באו הוריו ודרשו ממנו ומכל החבורה לחזור לרוסיה. שני הצעירים, זאב ודוד, חזרו אך משה נשאר. אחותו גם היא נשארה וזמן קצר לאחר נישואיה, בראשון לציון, מתה מן הקדחת.

משה התאושש והמשיך לעבוד כפועל בראשון לציון. בשנת 1893 רכש אדמה ברחובות, התיישב שם, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה. בשעות הפנאי עסק בכתיבה, בצרכי צבור ובהוראה מתוך התנדבות. בד בבד עם עבודתו החקלאית, הרבה בכתיבה ובפעילות במסגרת המושבות הראשונות, היישוב היהודי בארץ-ישראל והתנועה הציונית. הוא נאבק לעצמאותן של המושבות משלטונו של הבארון אדמונד דה רוטשילד. בשנת 1906 חלה במחלה קשה ונסע לשוויץ לניתוח. בהיותו בשווייץ, השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבאזל. בתקופת ההחלמה שלאחר הניתוח כתב את הסיפור “לַטִיפָה”. במקרה נפגש עם עורך עיתון באידיש והסיפור תורגם ופורסם לראשונה באידיש ואחר כך תורגם לעברית והודפס על ידי חמדה בן-יהודה בעיתון השקפה. מאז המשיך סמילנסקי לכתוב סיפורים “ערביים”. כשחזר ארצה יסד ביחד עם ש. בן-ציון ודוד ילין (ובהסכמת אחד-העם) את הקובץ הספרותי העומר. גם בו פרסם סיפורים מחיי הערבים, ועליהם היה חותם בכינוי “חוג’ה מוסה”. כתביו יצאו לאור בשנים עשר כרכים בהיותו בן שישים. כל ימיו עסק ב”שאלה הערבית” והתקרב לחוגים שדגלו במציאת פשרה ופיתרון של שלום, כגון “ברית שלום” ו”איחוד”.

במבט לאחור מן המציאות הקשה והמורכבת בה אנו חיים ותחת כובד ההיסטוריה, הסיפור “מזמין” דרכים רבות לקריאה ושיבוץ בהקשרים שונים. ניתן להמחיש כי הוא ניתן לשילוב, עם חבישת “המשקפיים” המתאימות, בכל נרטיב. בנרטיבים הציוניים של העלייה הראשונה הוא ניתן לשיבוץ כשיר הלל למתיישב, המביא את הקִדְמָה ובשורת “האור והדרור” לערבים הסובלים תחת עול המסורת והדת ובמיוחד לנשים, שמעמדן קשה ביותר. שורשי העימות נמצאים בקנאות הדתית שנלווים אליה הקנאה והכעס עקב התחרות של היהודים והשינויים שהם מחוללים. בנרטיב של בני “העלייה השנייה” הרי זו דוגמא לניצול קפיטליסטי שאינו מביא לכיבוש האדמה ולצמיחת העם. רק עבודה עברית של היהודים על אדמת הלאום תביא לגאולת האדם, העם והארץ. הנה, כמעט נפתה הכותב ללכת אחר משוגות ליבו והתאהב בערבייה, מכיוון שחשב לבנות את משקו על עבודה שכירה.

אם נקרא את הסיפור דרך עיניו של אדוארד סעיד (מחבר הספר אוריינטליזם2), הרי זו דוגמה מובהקת להלך רוח קולוניאליסטי, המנצל את המקומיים וסבור שהוא מיטיב את מצבם. במקום להעריך את תרבותם הייחודית כשוות ערך, הסיפור מנציח את יחסי הכוחות של המתיישב מול היליד. הכותב משליך את רגשותיו על האישה הילידה וסבור שמכיוון שהוא נושא את דגל הקדמה, מגיעה לו גם אהבתה –  אך הוא אינו מוכן לשאתה לאישה כפי שהיא. עליה להפוך לחלק מהקבוצה אליה הוא משתייך, כלומר – לאבד את זהותה המקורית. על פי הנרטיב הפלסטיני המאוחר, הסיפור הוא הוכחה מובהקת לכך שהציונות מראשיתה היא חלק מהקולוניאליזם העולמי, בדומה להתיישבות הצרפתית באלג’יריה ובמקומות אחרים. ההתיישבות הציונית מראשיתה השתלטה על האדמה והמים וניצלה את ראייתה ארוכת הטווח, את הארגון ואת הידע המדעי העדיף להשתלט על פלסטין. הרגשות המובעים בין המספר ללַטִיפָה אינם העיקר וגם אין להם משמעות אנושית. זו ראשיתה של המזימה שהובילה שלב אחר שלב מהמושבות הראשונות ל”נכבה”, אסונם של הפלסטינים. על פי החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל (מאת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, על ההקדמה חתום שאוקי חטיב, יו”ר ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל ויו”ר הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, 2006)  מוגדרת מדינת ישראל כך: “ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה”. 

מה היא הראייה העדיפה בעיני? המצב הבסיסי המאפיין את העלייה הראשונה הוא לדעתי מפגש בין תרבויות שלא היה ביניהן בעבר כל קשר. מאלפות בעניין זה חוויותיהם של ראשוני המתיישבים בחדרה, שבאו מרוסיה. הירידה מהאונייה בנמל יפו עוררה חששות רבים ואפילו הגמלים נראו כחיות מוזרות, שלא ראו כמותן ועצם המראה עורר פחד. סיפרה אחת המתיישבות הראשונות:

“מאלכסנדריה הפלגנו ליפו ושם ירדנו בסירות אל החוף. הקריאות והצעקות של הערבים בחוצות יפו, וכן תלבושותיהם ומנהגיהם, הבהילונו בראשונה אך אט אט התרגלנו. רושם חזק עשו עלינו הגמלים, אלו החיות הגדולות והאמיצות בעלות הקול הנוהם, המעוררות פחד ופליאה בלב אנשים חדשים שמקרוב באו“.3

ראשוני המתיישבים התקבלו על ידי הערבים בח’אן של חדרה כאילו באו מכוכב אחר. אפילו גון עורם הלבן היה חידוש והערביות שפגשו את המתיישבות הופתעו מהחיוורון ומיששו אותן. סיפרה אחת המתיישבות: “למחרת בבוקר התמלא הח’אן ערבים – אלה היו החראתים [האריסים] של בעל האחוזה סלים  ח’ורי, שישבו באוהלים בקרבת הח’אן. הם באו לח’אן לעניינים שונים ובעינינו היו פראים גמורים. הערביות, זוכרת אני, ניגשו אליי והתחילו למשש אותי. נבהלתי והתחלתי לצעוק, אך הן צחקו והרגיעוני. לובן פני וידי מצא חן בעיניהן. התבוננתי בנזמיהן, בצעיפים המלוכלכים המכסים את פניהן עד האף, לאוזניי הגיעו צלצולי התכשיטים שעל ידיהן וקשרי המטבעות השונות על צוואריהן. אט אט התרגלתי אליהן…”.4

מעבר לכל הנרטיבים, ברור שבין המספר ללַטִיפָה ניצת זיק אמיתי, מאותם רגשות החוצים את כל התרבויות וכל הגבולות. סמילנסקי נוגע בעצב חשוף במיוחד ביחסים בין יהודים לערבים. האפשרות שיתפתחו יחסי אהבה עומדת בניגוד גמור לכל החומות בין העמים הנבנות על ידי השייכות, הסמלים הלאומיים והדת. ייתכן שביהדות, כדת קטנה ורדופה במהלך ההיסטוריה, החומות אף עבות עוד יותר. המספר ולַטִיפָה מסתפקים במבטים ובשיחות קטועות ואינם מעיזים לחצות את הקווים, אולם במציאות וברומנים המאוחרים היו זוגות שהעיזו יותר.

החכם באשי של עכו וחיפה, מכלוף אלדאודי, טיפל בשנת 1890 בבעייתן של שתי נשים יהודיות מחיפה שבאו לבית המופתי בעכו בבקשה להתאסלם כדי להינשא למוסלמים. מפנייתם של הנכבדים מחיפה לחכם באשי מתברר שהיו עוד נשים שהתכוונו להתאסלם כדי להינשא למוסלמים. בעזרתו של המופתי של עכו, הצליח החכם באשי לפתור את הבעיה במאמצים רבים ובהוצאות כספיות גדולות. שתי הבנות יצאו מבית המופתי ונישאו ליהודים. כמו כן טיפל החכם באשי במקרים נוספים: אישה נשואה שביקשה להתאסלם כי בעלה יצא לעבודתו בכפרים ולא השאיר לה כל אמצעי מחיה; בת אשכנזים מירושלים הגיעה לעכו כדי להתאסלם, לאחר שצעיר מוסלמי שכנע אותה שיינשא לה אם תמיר את דתה. גם במקרים אלו נמנעה המרת הדת.5

יעקב יהושע מספר על “ילדות בירושלים הישנה” ובספרו השני, תחת הכותרת “יחסים בין העדה הספרדית לעדה המוסלמית”, מתייחס לנושא כאוב זה. לדבריו, למרות שהמוסלמים לא הטיפו להמרת דת, כפי שעשו המיסיונרים הנוצריים – “נמצאו כמה בנות יהודיות [בירושלים] שנהו אחר קסמם של צעירים מוסלמיים ועושרן של משפחותיהם, נטשו את בתיהן, התאסלמו והתחתנו עימהם לדאבון ליבם של ההורים. בנות אלו היו בעיקר ממשפחות עניות או נשים גרושות. אולם בחגים ובמיוחד בפסח הן חזרו הביתה כדי לאכול מצות ולהימצא בקרב המשפחה. האסלאם הוא ליבראלי במובן זה ויהודייה שנישאה למוסלמי יכולה להחזיק בדתה ולא לעבור לאסלאם. וכמובן שלא עלה על דעתו של שום יהודי לייהד מוסלמים”.6 צעירים יהודים, לדבריו, לא העזו ליצור קשר עם צעירות מוסלמיות, אם כי הנערות המוסלמיות העריכו את הצעירים היהודים, אותם פגשו בין היתר במוסדות החינוך החדשים – “וכמהו להם בסתר ליבן”.7

יעקב יהושע מספר כי ראגב נשאשיבי, מי ששימש שנים רבות כראש עיריית ירושלים, נשא לו לאישה יהודיה שנודעה ביופייה. היא הייתה נשואה לפני כן לגבר שהתעלל בה. בספרו הרביעי, תחת הכותרת “ערבים בימין משה”, מציין יעקב יהושע כי בשנות מלחמת העולם הראשונה אירעו מספר מקרים בהם בנות יהודיות, ממשפחות עשירות ועניות אחד, נישאו למוסלמים. הבנות שנישאו שמרו על דתן ועל המסורת היהודית, וילדיהם ידעו היטב שאימותיהם יהודיות. היו גם מקרים שהבנות נחטפו. יהושע מציין בראשי תיבות בלבד את שמות הנשים שנישאו לגברים ממשפחות ח’אלידי ואל-דאודי. אחת הנשים המשיכה לשמור על קשר עם משפחתה היהודית על ידי פגישות משפחתיות שהתקיימו במעבר מנדלבאום,8 בקו שהתקיים בין ירושלים המזרחית לירושלים המערבית עד איחודה מחדש של העיר ב- 1967.

הסיפור “לַטִיפָה” נחשב בספרות העברית כאבטיפוס לסיפור אהבה בלתי אפשרי בין יהודים לערבים. ברומנים הסיפור מסתיים במפח נפש ובסבל, כנראה כעונש על עצם פריצת הטאבו. כך קרה ברומן של סמי מיכאל חצוצרה בואדי (1987)9 וברומן של אלי עמיר יסמין (2005).10 גם ברומן של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (2002) 11 מסתיים ניסיונו “לעשות רושם” על נערה ערבייה בת גילו בכאב ובסבל.

1 משה סמילנסקי, “לַטִיפָה”, בני ערב- קובץ סיפורים בשני כרכים (תל אביב: דביר, 1965), כרך א, עמ’ 5 – 9.

2 אדוארד סעיד, אוריינטליזם (תל אביב: עם עובד, 2004). סעיד, מבקר בספרו את התייחסות המערב אל המזרח בכתבים ספרותיים ועוד. למעשה, הוא מבקר בספרו את ענף המזרחנות האקדמי.

3 לוי יצחק שניאורסון, מפי ראשונים (תל אביב: עם הספר, 1963), עמ’ 75.

4 שם, עמ’ 75.

5 ראו: יפה סקלי, “פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי, חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת”, קתדרה, כרך 109, ספטמבר 2003, עמ’ 160-139.

6 יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, חלק ב’ (ירושלים: ר. מס, 1966), עמ’ 232.

7 שם, שם.

8 יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, חלק ד’ (ירושלים: ר. מס, 1966), עמ’ 214 – 215.

9 סמי מיכאל, חצוצרה בואדי (תל אביב: עם עובד, 1987).

10 אלי עמיר, יסמין (תל אביב: עם עובד, 2005).

11 עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: כתר, 2002).