הרולטה של דה נירו – ראווי חאג’, הוצאת כנרת זמורה-ביתן.

“מה העניינים בצד השני? שאלתי.

פעם הכול היה רק צד אחד, אבל עכשיו אנחנו קוראים לזה הצד השני, אמר עַלִי ונענע בראשו.

היית פעם בצד השני? שאל אותי.

מזמן, כשהייתי קטן. יש לי קרוב משפחה בצד השני…” (עמ’ 105).

כישראלים, אנו רגילים לקרוא על תיאורי המלחמות בהן היינו מעורבים, בעיקר מן הצד שלנו. ואולם הספר” הרולטה של דה נירו” חושף את הצד “האחר”, הצד הלבנוני. מחבר הספר מתאר את העיר בירות ערב הפלישה הישראלית בשנת 1982. הוא מציג את הנעשה בבירה הלבנונית באמצעות סיפורם של בּסאם וז’ורז’, שני נערים נוצרים שמבקשים למצוא את עתידם בעיר חסרת עתיד. ז’ורז’ מצטרף לאחת מן המיליציות הנוצריות ואילו בסאם מתלבט האם להישאר בעיר. בעת המלחמה שני החברים מסתובבים ברחבי בּירות ומתרגלים למציאות של הפגזות הדדיות בין הצד המערבי למזרחי, בעיר שאין בה דין ואין דיין ובעל הכוח הוא בעל הדעה.

סיפורם של שני נערים מאפשר ללמוד את התהליך שעברו אזרחי בירות שנותרו בעיר בעת המלחמה. הפחדים, האמונות והיחס לצבא הישראלי. כמו כן מציג הסיפור את פער הדורות שנוצר במהלך המלחמה. כך למשל, הצעירים נוטלים את הכוח לידיהם בעוד המבוגרים קובלים על כך שהצעירים הפכו לבריונים חסרי תרבות. התושבים כועסים על מנהיגי המיליציות אשר במקום לדאוג לתושבים, הם דואגים לעצמם. כך למשל מתאר הספר כיצד מנהיגי המיליציות נוסעים במכוניות יוקרה, מתעמרים בתושבים וממלאים את חשבונותיהם בבנק.

“עליתי על האופנוע של ז’ורז’ והתיישבתי מאחוריו, ונסענו ברחובות הראשיים שנפלו בהם פצצות, שדיפלומטים סעודים נהגו לאסוף בהם יצאניות צרפתיות, שיוונים קדמונים רקדו בהם, רומאים פלשו, פרסים חידדו את חרבותיהם, ממלוכים גנבו את מזון הכפריים, צלבנים אכלו בשר אדם וטורקים שיעבדו את סבתי” (עמ’ 12).

הנטייה להאשים אחרים, אינה מוגבלת לעם מסוים או לאנשים מסוימים. ניתן לומר שזוהי תכונה אוניברסאלית. קל להאשים את האחר מכיוון שהדבר אינו מצריך התמודדות עם בעיות שורשיות. וכך, במהלך המלחמה נטו רבים בלבנון להאשים את האחר בצרותיהם. חלק האשימו את הפלסטינים בבעיותיה של לבנון, חלק האשימו את ישראל ואחרים את סוריה. אך מעטים הם אלו אשר הצליחו להישיר מבט אל המראה ולבחון ללא פחד את אחריותם למצב. אכן, לסוריה, לפלסטינים ולישראל היה חלק במלחמת האזרחים הארוכה שפרצה במדינה, אך גם ללבנון היה תפקיד נכבד באירועים.

“תבין, פעם אנחנו הלבנונים שלטנו באפריקה. היינו המתווכים. סחטנו עמלות על ימין ועל שמאל. בנינו את המקום ההוא… הפכנו למתווכים בשביל הצרפתים, ובשביל הפורטוגלים, ובשביל כל מי שהגיע. הבאנו למקום מכוניות ומקררים חשמליים, שיחדנו את השוטרים, את ראשי הערים, את הגנרלים, וכולנו גרנו בפנטהאוזים. אתה יודע שכל הלבנונים באפריקה גרו בפנטהאוזים?… אתה מבין, הלבנונים שלטו במקומות האלה בלי אקדחים, בלי צבא, בלי עבדים… ואז זה קרה, ביום ההוא שהעניים נכנסו יחפים לעיר, עם אקדחים וסכינים בידיים, וגירשו אותנו מהפנטהאוזים שלנו“.  (עמ’ 107-106).

על אף היותו ספר סיפורת, הרי שהסופר עצמו אינו מתחמק מנטילת אחריות. הוא מתייחס אל הגורמים הלבנונים שהביאו לטרגדיה ארוכת השנים של המדינה. כךלמשל, התיאור שלעיל מתאר את התעשרותם של גולים לבנונים באפריקה. ניתן, בזהירות כמובן, להעתיק תיאור זה אל לבנון שלפני מלחמת האזרחים בה היו אלו “שיש להם” ואלו “שאין להם”. כלומר, היו אזרחים אשר היו מיוצגים במערכת הפוליטית והיו כאלו שהמערכת הפוליטית-הלבנונית התעלמה והזניחה אותם. בעיות אלו לא הופיעו יש מאין אלא היו חלק מן המערכת הפוליטית בלבנון למן עצמאותה בשנת 1943.

מחבר הספר שוזר בסיפורו את רצח הנשיא הנבחר בשיר ג’מיל ואת טבח סברא ושתילא אשר בא בעקבותיו. הוא מתאר את האווירה ששררה אחרי הרצח ואת ההלם שחשו תומכיו של בשיר. המיליציות החליטו לנקום ונכנסו אל מחנות הפליטים סברא ושתילא. הטבח מתואר בפרוטרוט על ידי ז’ורז’ אשר נטל בו חלק. ז’ורז’ מספר לבּסאם את אירועי הטבח ואז מתפתח בין השניים עימות, אשר מוליך את הקורא אל פסגת הספר. בּסאם מאשים את ז’ורז’ ואומר לו: “אתה הרגת. אני יודע שהרגת. אתה הרגת גם את הזקן הזה. ואת אשתו. תמיד הרגת”. אך ז’ורז’ לא נותן לבּסאם לברוח מאחריות ועונה לו: “אנחנו תמיד הרגנו… הוא הביט לתוך עיני פעם נוספת ושב ואמר: אנחנו תמיד הרגנו… חדרי העינויים נמצאים בתוכנו” (עמ’ 158. ההדגשות במקור). נראה שתיאור זה מצליח לקלוע אל האכזריות אשר ליוותה את כל הצדדים המשתתפים במלחמה זו, אחריות אשר ממנה אף צד לא יכול לברוח. למרות זאת, סוף הסיפור מצליח לאכזב. בּסאם, גיבור הסיפור מבין שהכל היה בידי אחרים (המוסד הישראלי), ושוב בורחת לה האחריות בין הידיים.