תופעת הפיראטיות המתרחשת כעת בחופי סומליה אינה חדשה באזור אפריקה. פיראטיות הייתה נפוצה מסוף המאה השבע-עשרה ועד סוף שנות התשעים של המאה השמונה-עשרה באזור מערב אגן הים-התיכון בתוך חבלי הארץ של האימפריה העות’מאנית, אך היא נשאה אופי של מלחמת קודש נגד הנוצרים. מלחמת הקודש, חצתה את חבלי השטח הגיאוגרפי של מרוקו, אזור החוף של אלג’יריה, תוניסיה וטריפוליטניה. מלחמה זו התמקדה בתקיפת אוניות של מדינות נוצריות מיבשת אירופה ואמריקה. תקיפות ימיות אלו יצרו בעיה קשה עבור המדינות הנוצריות בתנועה המסחרית והצבאית בחופי המגרב. בעוד המדינות הנוצריות החשיבו התקפות אלו כהתקפות פיראטיות, הרי שהמוסלמים ביבשת צפון-אפריקה והאימפריה העות’מאנית החשיבו אותה בתור ג’יהאד.1

אוזלת היד של השלטון העות’מאני במגרב בכלל ובאזור החוף של אלג’יריה בפרט, התבטאה בראש ובראשונה בהיחלשותו של הצי הימי האלג’ירי באגן הים התיכון. החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד סופה הפך צי זה למיושן ואף איבד מספר ניכר של ספינות מלחמה (75 אוניות מלחמה בתחילת המאה ה-17, לעומת 20 אוניות מלחמה בסוף המאה ה-18). היחלשותו של הצי האלג’ירי הובילה לכך, שמדינות מערב אירופה כבר לא היו מוכנות לשלם סכומי עתק, לטובת הסכמי שלום עם הצי של אלג’יריה.2 חולשת הצי האלג’ירי גרמה לברברים3 באזור המגרב לחוש עצמם כמי שיכולים לתקוף את ספינות הסוחרים, תוך שימוש בתואנה של הגנה על דאר אל-אסלאם והזכויות העות’מאניות.4  

כאשר קיבלה ארצות-הברית את עצמאותה, חדלו הבריטים להשתמש בספינות של סוחרים אמריקנים להעברת סחורות בין יבשת אמריקה למדינות אירופה ולאימפריה העות’מאנית, בשל היריבות בין האירופאים לבין האמריקנים. בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה, לא היו לארצות-הברית ספינות מלחמה, שיכלו להתמודד עם ספינות המלחמה האלג’יריות. הסוחרים האמריקנים המשיכו והעבירו סחורות בצורה עצמאית וללא הגנה של כוח צבאי אמריקני. לכן, בשל חולשתה של ארצות-הברית, העדיף הממשל האמריקני לשלם תשלומי מס גבוהים לשליט האלג’ירי.5

ב-25 בחודש יולי בשנת 1785, שלוש ספינות ועליהן שודדים ברברים מאלג’יריה חטפו את ספינת המפרש האמריקאית מריה כשעל סיפונה שישה אנשי צוות. החטיפה בוצעה ממימי נמל בוסטון, לחוף ימה של פורטוגל. כשבוע לאחר מכן, חטפו שודדים אלג’יריים את הספינה דאופין של פילדלפיה ושישה עשר אנשי ציוותה נלקחו בשבי. חטיפות אלו, הובילו לפרוץ המלחמות כנגד הברבריות,6 שנפרשו על תקופה של שלושים ושלוש שנים. במהלך תקופה זו לחמו האמריקנים, הבריטים והצרפתים שתי מלחמות עיקריות כנגד המדינות הברבריות באזור פִתחת אגן הים התיכון. המלחמה הראשונה, המלחמה כנגד טריפולי, התרחשה משנת 1801 עד שנת 1805. המלחמה השנייה, המלחמה כנגד הפיראטים של אלג’יריה, נערכה משנת 1815 עד שנת 1816 .7

מלחמות אלו הסתיימו בניצחון הנצרות. ניצחון זה הוביל את ארצות-הברית ובריטניה לכרות שרשרת של בריתות עם שליטי האזור. עם הכיבוש הצרפתי של אזור המגרב בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, הופסקה תופעת הפיראטיות שיצאה מאזור המגרב ואיימה על אגן הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.

1 Bernard Lewis, The Muslim Discovery of Europe (New York: W.W.Norton & Company Ltd, 2001). pp. 45-46.

2 Jamil M. Abun-Nasr, A History of the Maghrib in the Islamic Period, (Cambridge: Cambridge University Press, 1987), pp.165-166.

3 המילה בֵרבֵרי Berber, מקורה בשפה הלטינית. הפירוש הלטיני נושא אופי חיובי – נולד חופשי או משוחרר. זאת בעוד שהשפה הערבית פירשה את המילה בצורה שלילית, בַרבַרי Barbari, שהיא מילת גנאי שבאה לתאר אדם פרמטיבי או שאינו משתייך לקונצנזוס החברתי, אדם שנמצא מחוץ לאג’נדה כלשהי. ראה: Ibid., p. 2.

4 Nevill Barbour, A Survey of North West Africa (The Maghrib) (London: Oxford University Press, 1959). pp. 39-40.

5  Abun-Nasr, A History of the Maghrib in the Islamic Period, p.166.

6 Frank Lambert, The Barbary wars: American independence in the Atlantic world (New York: Hill and Wang, 2005). pp. 6-7.

7 Ibid., p. 7.